לא יודעת מאיפה מגיע הצורך הזה שלי לומר את כל זה.

אני כ"כ אוהבת אותה וגם כ"כ צריכה אותה. היא חשובה לי מאוד, היא חלק נכבד (אולי מדי?) בחיי. אני יודעת שהיא דואגת לי ושאני חשובה לה. אני פשוט יודעת. אני מרגישה אותה. אני מרגישה אותה בתוכי, אני מרגישה שהיא שלי. טוב לי איתה. ואולי בגלל שהייתי קודם אצל עוד מישהי יותר קל לי לומר שעכשיו יותר טוב לי. אני יודעת שהיא לא תעזוב אותי, גם אם תלד ותצא לחופשת לידה או ח"ו יקרה משהו אני יודעת שהיא איתי. פתאום עולה בי החשש שמא אני מגזימה. אני חושבת שאולי אראה לה את הדברים, אני לא בטוחה שהיא יודעת כמה היא חשובה לי.