הנפש רוצה לקרוא בקול גדול לצרוח

(יצאה לי מגילה של כלום חדש. עמכם הסליחה). המטפלת בטיפול פסיכולוגי קליני התערבה באופנים גרועים והזיקה לנפשי! בקשתי תוספת זמן ממנה וחשתי שזקוקה לכך. נלחמתי נאבקתי התחננתי אך היא התעקשה לתסכל אותי וכפתה לי על ההכרה באופן מלאכותי 'אין זמן'. היא שיקרה לי ואנסה פרקטיקה מלאכותית שפסיכולוגים לומדים לעבוד לפיה אנסה על הנפש שלי. 'האין זמן' הזה החדיר בי תחושה מייאשת ונוראית שעד היום מתמודדת עם הדהודי הזכרון הללו ומנסה להעיף ממני את השלכותיהם. היא ניסתה לשבור את רוחי בעודי בחיים. ניסיתי להסביר לה איך זה מרגיש אבל היא לא הקשיבה לי ועד היום אני מנסה להרגיע את עצמי שלמרות שכבר בת שלושים ומשהו כן יש לי זמן להמשיך להתפתח ולא באתי לטיפול אצלה כדי לוותר על השאיפות שלי לחיים ממושמים ולשמוע ממנה שיקופים כגון 'המיתו בך חלקים?' הבת הזונה הזאת צללה יחד איתי לתוך היאוש והפקירה אותי במקום להכיל את כל הדברים הקשים שהרגשתי ולהחזיק לי את התקווה שם. היא גם לא הסבירה לי מהו טיפול כך שלא היה לי מושג שאני צפויה פתאום לחוות כאלה דברים קשים. היא ניהלה הכל עקום וזיהתה לא נכון את כוחות האגו. בהתחלה כאילו היו יותר ממה שבאמת ובהמשך יאוש ומשיכת כתפיים. מטפלת ככ גרועה והיא פסיכולוגית קלינית בכירה ולא היה לה מושג בטיש איך האמירות שלה וההתנהלות שלה משפיעים עליי. היא לא הבינה אותי בכלל. ואני לא הבנתי למה היא כופה עליי תסכולים בכוונה וברור ששום 'מציאות' אמיתית לא קשורה לזה. לפחות הייתה מתייחסת להשלכות של מה שהיא עושה. הרגשתי שהיא ממוטטת לי את התקווה בחיים. וכן יש זמן. יש זמן!!! היא ניסתה לומר שההורים לא יחיו תמיד ולהפחיד אותי לחיות חיים השרדותיים מסתגלים במקום להנות ולפרוח ולחוות ולהתפתח! העיקר שהמטפלים ה*** האלה בעצמם כל הזמן מתייחסים למקצועם כלמידה וחקירה והתפתחות אינסופית.. אבל כנראה שעל המטופלים כופים דין אחר של חיים קטנים ו'מסתגלים' בלי באמת לנסות לעזור ולתת כלים והזדמנויןת בסביבה בטוחה לתרגל ולשקם מיומנויות ולעולם לא לוותר! גם אם קשה. לפחות הייתה מסבירה לי. היא בעצמה לא הבינה כלום :/ ונמאס לי להזכר בזה. ככ נמאס לי. זה בוקע במחשבותי פה ושם כמו איזה נגע זכרון ממאיר. הרגש שם משתלט ... אודי יש פתרון לתופעה הזאת?? אפשר כבר לעזור לי לשכוח ?? הפסיכולוגית הארורה מזמן גם הטילה וטו על עצם הקיום שלי מהחינתה ואין אם מי לדבר. נותרתי לדבר עם דמותה בעיני רוחי וגם הטיפול הנוכחי מתקדם בעצלתיים . נמאס לי להזכר ולחוות את החרא הזה. הכלבה לא נתנה לי חצי שעה תוספת ומאז נשרפו לי חודשים ואולי אפילו שנים של זמן במחשבות ורגשות על העיסוק המעגלי הקומפולסיבי הזה. שתמות כבר מהזכרון שלי. אם לא הייתה שם כדי לתקן כמו שצריך לפחות שתעוף לי כבר מהזכרון. נמאס! הנחתי עצמי בידיה ואלה ההדהודים שנשארו כי היא לא תמכה לי ב'טוב' כמו שצריך. לא הבינה כמה קשה זה נהיה להגיע לפגישות אחרי שהשפילה אותי. לא התייחסה, לא החזיקה, לא הייתה עם יד על הדופק בטיפול הזה! זה היה בידיים שלה ובכח שלה לרשום בי זכרונות אחרים והיא מעלה (מעילה) בהשפעה הזאת שהוקנתה לה והשליכה אותי על עצמי. רציתי דברים טובים! זה בדיוק מה שאני רוצה גם כיום. דברים טובים! היא לא עזרה לי ללמוד את הגישה לטוב הזה. גישה להנאה ולקבלה עצמית ולשייכות ויכולת להגשים , להתגבר על מחסומים ותקיעויות. היא לא עזרה כי לא ידעה להתמודד ולנהל את הטיפול בשלבים הסוערים יותר שלו וסתם נזפה בי וניסתה להשליך טת האחריות עלי (זה היה מזעזע). ועכשיו נמאס להזכר ואני רוצה לשוב לשגרת חיי בלי שזה יציק. לומדת להתמודד עם החיים בלי עזרת 'המומחית' הזאת. איירוני שהטיפול שלה ממשיך להפריע לי אפילו שהוא כברלא מתקיים בפועל. ככה זה עם טיפולים גרועים כנראה. מכבידים עוד חרא על הזכרון. דברים שכן השתפרו- יכולת לנפרדות קצת יותר, להבין באחר, הפסקתי לשרוט את עצמי בעקבות הצפות. אבל זה לא מספיק בכלל! החיים צריך לחיות אותם בהנאה ולחוות, לנוע בחופשיות. לא מספיק רק לבדוק 'מצב סימפטום' שהנפש לא חשה רווחה זה לא משנה אם התנהגותית נחלש סימפטום כלשהו. משנה שהנפש תחוש רווחה ואדם יכול חי ופועל ושייך ומסופק וגאה ונהנה ומאושר וגם משפיע הלאה ומסוגל לתת הלאה. כל הצרכים שמטפלים נהנים שהם מוצאים סיפוק לעצמם- גם למטופלים יש את הצרכים האלה ומן הראוי לעזור להם לחוות גם 'סיפוקים'. זאת לא מילת גנאי!! סיפוקים שבהשתייכות ויכולת לפעול בעולם באופן משוחרר ויצירתי ולא רק בתור בורג שקוף בארגונים ונטול תחושת ערך וש'מסתגל' כי ה'הורים לא יחיו תמיד'. כל אחד אחר במקומי היה זועם גם על זכרונות שכאלה. באתי לקבל עזרה ממנה לא את הביזוי הזה. נמאס ממשקעי הזכרון הללן שימחקו כבר. גוזל לי המון זמן ואנרגיה על חשבון פניות נקייה לדברים אחרים. לחשוב שרציתי להיות פסיכולוגית.. איזה אבסורד. אני מקבלת בחילה לפעמים מהמחשבה על כל הספרים שצברתי על המדף. הם לא הואילו לי הרבה כי התשובה האמיתית לא בטקסטים אלא רק ניסיון ישיר וחוויה. אפילו את זה היא הבהירה לי כשראתה אותי מבזבזת חודשים רבים מולה בקריאת ספרים. נהיינתי חכמה בשכל אבל עדיין לוקה בחסר ברגש ופן מנטאלי. די כבר שיסתדר. שלא לדבר על השתקמות כלכלית שצריך לעשות כסף בעולם הזה אם רוצים לגדל ילד נורמלית ומצד שני לא להפוך עבד במשרה מלאה כי אז איך ההורה יהיה זמין לילד שלו להשקיע בו? איפה הפסיכולוגים כאן ?! לא כולם 'עבדו קשה' ומרוויחים מאות לשעה. אז איפה במאבק הזה? הרי יש לזה השלכות מיידיות גם על טיב ההורות שאנשים מעניקים. צביעות שחוגגת מכל הכיוונים ומסקנה ש 'אם אין אני לי מי לי' ולמרבה הצער לא לכולם יש 'אני לי' מספיק חזק ועם תושיה ובטחון ויכולת לפלס לעצמו דרך משגשגת ולעשות שימוש במשאבים אנושיים. נמאס להביו הכל אבל להתקשות במסוגלות. נמאס גם להזכר. רוצה לעבור הלאה.

למימה אפשר לחבק אותך? הילה

קיבלתי את החיבוק. באמת. אחלה תגובה.