מבולבלת

מישהו סיפר לי לאחרונה שכשלצוללנים נגמר האוויר הם חווים שיכרון מעמקים, נעשים לא הגיוניים, שוחים למטה במקום חזרה למעלה. ובלבול הוא מילת המפתח לשקיעה הזו שאני נלחמת-לא-נלחמת בה. ובעצם זו לא שקיעה למקום של כאב, אלא למקום של אדישות. אני מצליחה לנוע רק בין הכואב מידי ללא אכפת לי, לא יודעת מה עדיף, איפה להיות, אם אכפת לי איפה אהיה. העיקר התנועה? עדיף להיות בכואב כדי שארצה בכלל לשנות? זה לא משנה כי לא מגיע לי בכלל טוב יותר מזה? לא יודעת למה להקשיב. אודי, קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים ובכל פעם התשובה לשאלה מרגישה? הייתה שונה. לא, לא מרגישה שום דבר עכשיו. מרגישה וזה נוגע. לא מרגישה אבל זה בסדר. לא מרגישה וזה מבעית. אין לי מושג מה למעלה מה למטה, מבולבל לי מידי. נעמה.

נעמה. זה כל כך מוכר הזריקה בין הקצוות. נראה לי שבכל זאת את לא ממש שם. מצליחה כבר לראות את זה מבחוץ. יש דברים שלא פשוט לשנות. הם עיקשים. מכירה את זה כל כך. נעמה, בא לי להגיד לך משהו? היה בא לי לטייל איתך על החוף, לנשום אוויר צלול. להרגיש את החול על כפות הרגליים את הצדפים שעוקצים ברגליים. את יודעת? היתה פעם שהעזתי לשכב על הבטן בחוף הגלים שטפו אותי החול הציף אותי החוויה שטפה אותי........... לילה רך הילה

על המילים וההזמנה. ים שלא במעמקים דווקא מיטיב, חול שורט-פוצע שמותר, מלח שמכיר בפצעים ומחטא. הכי אני אוהבת לעמוד בקצה, כשהגלים באים, וכשהם חוזרים כל החול בורח בליטוף מתחת לכפות הרגליים... נעמה.