בושה, פחד משיפוטיות

איך פותרים רגשות ככגון זה? ואם מישהו ישפוט אותי- למה האפשרות הזאת מרגישה כמו כזה דבר מאיים? זאת שאני שצריכה להיות שם לעמוד לצידי לא? מפחדת להיהרס מביקורת ו/או עויינות/צרות עין של אחרים. רוצה להיות יותר חזקה מזה. לא לפחד להיות אני כמו שאני עם סיפור חיי כמו שהוא . נמאס לי מהבושה אודי, מהפחד. אז לא היה לי מסלול חיים של ילדי שמנת בצורת תיכון צבא טיול לחול אוניברסיטה זוגיות קריירה ילדים.... אז אני פגומה בגלל זה? שווה פחות בגלל זה? אני מרגישה שלא הייתי צריכה לחתום נכות אלא להתמודד עם הקשיים שלי, רק שלא הבנתי אותם ולא הסבירו לי אותם כמו שצריך.. מרגישה שהפילו אותי בין הכסאות. קשה לי אודי. אני לא מאמינה שהגעתי לזה שיש לי תוית כזאת של אנשים מוגבלים עם פיגור או נכים בכסא או אני לא יודעת מה. אני נורמלית לגמרי חכמה ונחמדה וקצת קשה לי יותר אז למה יש לי את התוית הדפוקה הזאת רק כי היה לי קצת יותר קשה בחיים לתפקד? זה מרגיש כמו גנאי. 'הכרה בנכות'. איך זה אמור לעזור לי להרגיש יותר טוב עם עצמי ככה? בא לי ללכת לביטוח לאומי לבטל את זה ורק בגלל הכסף אני משאירה... ואם הייתי מביאה ילד מה זה אומר שיש לו אמא עם הכרה כזאת? אתה מבין שבכלל לא הבנתי את ההשלכות של זה ופעלתי רק תחת לחץ של המטפלת שאצא לעבוד? זה כאילו שפכו חומצה על הפגיעות הנרקיסיסטית שלי. מה אני אמורה לעשות עכשיו?!! בא לי לצרוח אודי. לצרוח. בוכה. ואתה לא תעזור בכלום. מרגיש כמו לדמם מול קירות לבנים שאפילו דוחים את הכתמים כמו טפלון. כלום לא נוגע בהם. לא אכפת להם בכלל. שוב מן מיני שחזור שכזה.. כי אף אחד לא עוזר לי לתקן וליישר את כל מה שהתעקם לי במסלול החיים ומצד שני גם לא ממש עוזרים לעכל, לקבל... זה מאוד מעכב אותי אודי. זה אוכל לי אנרגיות ויוצר עיכוב. פגעו לי בדימוי העצמי במקום לעזור לשקם. הטיפול ההוא פגע לי באופן נוראי בדימוי העצמי. מה יכול לעזור? אבל באמת לעזור? איך יוצאים מהארון של הבושה?? מרגישה חוסר אונים נוראי. בא לי לצרוח ואף אחד לא עוזר. הפסיכולוגית נטשה אותי בשיא התופת שהייתה. כיוונה אותי לא מותאם ואז נטשה אותי להתמודד עם ההשלכות לבד. אני לא יכולה לבוא אמיתית מול העולם בלי מסכות . שמישהו יעזור כבר. למה אף אחד לא מבין את הקושי שלי כמו שצריך ולא מציע פתרון? אף אחד לא מבין אותי :( גם אני לא. לא מבינה למה הבושה הזאת. יש אנשים שעושים דברים נוראיים ולא מתביישים אני בגלל חולשות בא לי למות מבושה. אני שונאת את המילה 'נכות'. זה לא נכון וזה גנאי! כמו כינוי קלון ובסהכ מה חטא אדם? אין לי פיגור ואין לי כסא גלגלים. אני נורמלית! אז למה דווקא מילה כזאת?? לא יכלו להמציא אחרת??? זאת גם מילה מאוד פטליסטית 'נכות'. זה נוראי. לא כיף לי שמדביקים לי מבחוץ תויות וכינויים. מביש לפגוש אנשים ככה ולתת להם להכיר אותי באמת. אני לא מסוגלת להגיד את זה על עצמי אפילו. כמו משהו טראומטי שלא רוצה לחשוב עליו. מדחיקה. זה נראה לך נורמלי לנפש אודי? חבל שסמכתי והקשבתי למטפלים. אם היה לי אותי כמו שצריך עם תעצומות וכח זה לא היה קורה. זאת הבעיה, שאין לי אותי לצידי כמו שצריך. הכל יותר מדי מחלחל לי. עזרה. אני רוצה עזרה מועילה! רוצה עזרה מועילה!

להיות במקום כל כך קשה, נזקקת, זועקת ולהרגיש לבד בתוך כל זה. את חזקה בלהעביר את רגשותייך בעצמה, במילים. כאן את בלי מסכות ובחוץ זה בסדר לא לקדש את המחלה, המחלה היא לא את, היא שלך ואינך חייבת להביא אותה בכל מקום. אולי תוכלי לחשוב על קצבת הנכות כעל מילגה שניתנת לך כדי ללמוד לטפל בעצמך כרגע. לכשתתחזקי תוכלי לותר עליה, אם תרצי.

כשאני יותר מאופסת חושבת גם בדומה למה שרשמת

באמת איך פותרים? סליחה מימה שאני תופסת עלייך טרמפ. אני שואלת לא בציניות, כל כך הרבה שנים ועדין לא מסוגלת לשתף באמת או לספר על עצמי מרוב בושה אני חושבת להפסיק את הטיפול בין היתר בגלל זה. מצד שני אפשר לחיות גם ככה, וגם בלי שום טיפול, אני חיה עם הפיצול הזה מאז שאני זוכרת את עצמי, כבר המון שנים בזוגיות בתור אמא, אפילו בתוך הטיפול... אבל יש לזה מחיר, זה לחיות על חבל דק, כל הזמן לוותר ולהיות מאוד חרדה או מנותקת. אולי באמת אין לזה פתרון מלא?

את כל מה שכתבתי. אני קצת מדוכאת, וסתם כותבת כאן במקום לעשות מה שצריך...(ומה בכלל צריך?) הכל סתם. סליחה

זה בדיוק זה. המעברים בין תקווה ליאוש. בין לוותר לבכ"ז לחפש דרך, מוצא פתרון. מאחלת לך להצליח למצוא . מאוד קשה לחיות עם הפיצולים האלה. לפעמים נראה לי שכל הרעיון הזה של טיפולים בקליניקות שיש סודיות ושם אנשים מראים חולשות ובינתיים בחיים הם מעמידים פנים, איכשהו יוצא שהכל מפצל ומפוצל..

הי מימה, הבושה, התגובה העוצמתית-ואולי-אף-הרסנית לשיפוטיות -- בדר"כ נובעות כתוצאה מקיומו של קול פנימי יהיר, נוקשה ובלתי סלחני או מתפשר, המזדהה כל-כך עד שהוא עושה כזה זום-אין שהופך את החולשה או הפגם או הנכות ל-הכל ופחות מכיר בנחמדות, בחכמה, ביופי וברוך. אינטגרציה משמעה להצליח לראות גם וגם. את השלם אך לא מושלם. מה קוראים אותה לקבל את עצמך כמו שאת. לקבל אחרים כמו שהם. סוריקטה

מימה, רציתי לכתוב לך בהודעה על ההעלאה בשכר שני דברים, האחד מזל טוב (ובאמת עם חיוך, כי כתבת כמה שזה חשוב לך כבר מזמן!), והשני שמבין השורות נדמה לי שמגיע לך והיה מגיע לך גם לפני שהיא נתנה לך את ההעלאה וגם אם היא לא הייתה נותנת. כלומר, שהייתה שם מציאות קיימת גם אם לא קיבלה אישוש. ואז בהודעה הזו גם רציתי לומר שני דברים דומים. האחד שהקושי קיים שם בין אם מגדירים אותו באופן מסויים ובין אם לא, הוא מציאות שישנה בלי קשר להכרה של הממשל בה או לא. והשני, שבהתחלה נורא כעסתי על הדברים שלך. יש אנשים אהובים לי שמסתובבים גם הם עם תעודת נכות, והכעיס אותי שאת מחברת לזה קלון, גנאי, פחיתות. אדם על כסא גלגלים לא פחות טוב מאדם הולך. ואחרי שקצת נרגע בי הכעס החליפה אותו ההבנה שזה בעצם פשוט מראה כמה כואב לך עם עצמך, ונעשה לי עצוב. אולי אם החברה הייתה נגישה ב-100% לכל סוגי האנשים ולכל סוגי הקשיים לא היה צורך בקצבאות נכות בכלל, אבל במציאות כיום לא בכל מצב קל להתנהל בחברה. וככה אני רואה את ההכרה בנכות - אנו מכירים בנכות החברה להתאים את עצמה לכל אחד באופן מושלם, ועל כן מסייעים לאנשים שונים להסתדר בה. זה לא מסיר מהאדם את האחריות על עצמו, זה לא מסיר קושי אובייקטיבי שמגבלות שונות מביאות. פשוט נטו הכסף שכל כך דרוש במציאות שלנו, ויש מי שקשה לו יותר להשיג אותו... חשבתי על ילדה יקרה לי, שהייתי מאחלת לך לתפוס את הנכות כמוה. היא אומרת שתעודת הנכות היא מה שעוזר לשלם על הטיפולים שהיא צריכה ומה שבגללו היא מגיעה קדימה בתור בלונה פארק, כי באמת קשה לה מאוד לחכות. :) נעמה.

אני באמת לא רוצה להזדהות עם תוית כזאת וגם לא מרגישה שהיא נכונה. יש לי קשיים. כן. יש לי קשיים, רגישות יתר וכ'. דווקא מבחינת סימפטומים מצב יחסית משופר ביחס לעבר ודווקא עכשיו אני תקועה עם התוית הזאת. אני לא מרגישה שהיא מתארת אותי ואת מצבי. היא יוצרת פיצול בנפש . זה מאוד בעייתי תוויות כאלה ולא הקדשתי לכך מחשבה בכלל בזמן שקיבלתי את ההחלטה. עכשיו אני מרגישה שזה מייצר בעיה בדימוי העצמי שלי. אני לא אוהבת את הרגשת ההסתרה הזאת. זה מפריע לי להיות אדם שלם. מנסה לחשוב על זה כעל סיוע כלכלי נטו שמקבלת כי קשה לי לסבול שהות בתוך מסגרות תובעניות מדי. זה הכל. מעבר לזה אני רוצה להיות נורמלית לגמרי ומשתדלת לתפוס את עצמי ככזו, זה פשוט מפריע. כי איפושהו התיוג הזה קיים בכ"ז. מקווה שאלמד לעשות את ההפרדה בלי שיערער אותי יותר. ה'הכרה בנכות' זה רק חתיכת נייר עם עם רבע משפט שמנפיקה איזו מערכת ביורוקרטית. זה לא מי שאני!

היי מימה, כלכך מזדהה עם מה שאת כותבת, מאוד מבינה על מה את מדברת.. אם היה לי הכישרון להתבטא כמוך, אלו בדיוק המילים שהיו יוצאות לי מהפה. כמוך, גם אני מרגישה שעלי להתכסות תמיד , כי נדמה לי שמשהו בהתנהלות של חיי שונה ומשונה, וחורג מהסדר הטוב והמקובל והלא קונבנציונלי, גם אצלי, ( כך נדמה לי...)דברים התקלקלו בדרך ושלא באשמתי, ומסתובבת עם מעין אות קיין על המצח. האמת , כבר נואשתי מלמצא פתרון שחפשתי שנים, ואני נמצאת בסוג של הרמת ידיים לטוב ולרע. תודה לך מימה על השיתוף.

התרגשתי לקרוא שמישהו פה מרגיש כזאת הזדהות. בד"כ מרגישה סתם חופרת ולבד בהתמודדות שאחרים לא ממש מבינים