העולם הזה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
בעולם המוזר הזה אני מנסה למצוא מילים והגדרות כדי שיהפכו לרשת בטחון שתהיה לי אחיזה בחלל האפל ארגתי ערסל של מילים ואני בתוכו מוצצת אצבע ובוהה באפלה ודואגת מאוד שאהפוך לחשכה כי החושך הזה דביק וסמיך הוא אפילו לא שתיקה ואני כדי להרגיע את עצמי טווה עלילה בעלילה שאוכל לכסות את עצמי בעצמי. אני טווה את עצמי לסיפור ומספרת לעצמי את עצמי שוב ושוב עד שכבר לא ברור מי טווה את מי מי אני ומי הסיפור וכל הזמן זה בעצם אותו הסיפור רק בגרסה קצת שונה וכל הזמן שבעולם לא יספיק לכל הגרסאות
ואני חשבתי- לטוות ולפרום. אולי דווקא לפרום קצת. לפרום מילים מתוך הפה החוצה אולי דווקא לדקק. (לזכך?) לדבר עד כדי עירום ולא כיסוי. אני מחפשת מילים כאלו שמסירות כיסויים. מורידות ולא מוסיפות. תשליל כזה. ובכל זאת חשוב כנראה הערסל של מילים כדי לא להיות לבד לא להתמזג עם החשיכה. להגדיר גבולות עצמך. (ואם רק קשקשתי לעצמי ולא התאים - סליחה). ליל מנוחה.
ובטח שזה מתאים. זה נחמד מאוד שיש התייחסות וכל אחד יכול להבין מה שמתאים לו, זה מעניין לשמוע. כתבתי את הדבר/שיר הזה לפני כמה שנים בעקבות אמירה של הפסיכולוג שאני אספר את הגרסה שלי, אחרי כמה שנים היה נדמה לי שהבנתי למה התכוון "המשורר" ובכל זאת עדין לא סיפרתי את הגרסה שלי במלואה, אני לא יודעת אם אוכל לספר ולהישאר בחיים אחרי זה...יש דברים שפשוט אי אפשר.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
