אני נופל(ת) וקם(ה)

אודי תחילת שבוע חדש. מצליחה להסתכל לשמים. שמים תכולים עם עננים לבנים, קלים. תחושה של מרחב. תחושה שהכל עוד פתוח. שהחיים לפני. הפחד ליפול הוא עצום. אני יודעת שזה יקרה. לא יודעת מתי. לא יודעת איפה וכמה. מנסה להחזיק בטוב, מחזיקה בציפורניים. אוחזת את הסלע. מקרקעת את הרגליים חזק. לא מביטה לאחור. עדיף לא לראות את התהום למרגלותי. האיש שמטפל בי, לא מרפה מהעניין של התשלום. זה מקומות שאני נופלת בהם שוב ושוב. קשה לי לשים ברקסים. לעצור. לנשום. להרגע. אבל נראה לי שעכשיו זה הזמן לקחת אוויר לראות. לנשום עמוק. ולקוות לטוב. שימשיך. אודי, תעזור להחזיק? הילה