מעסיקים יכולים להיות כאלה חצופים

אני עובדת כמעט שנה וחצי במשרה חלקית עם שכר נושק למינימום.. פעמיים ביקשתי מהמעסיקה העלאת שכר והיא אמרה שהיא תתן לי כאשר המצב הכלכלי של העסק ישתפר. היום הגיעו יותר הזמנות ויש יותר עבודה. היא שאלה אותי אם אני יכולה לקחת עוד משמרות. במקביל מישהי מהעובדות הודיעה על כוונת עזיבה ואין הרבה כח אדם גם ככה. ברור לי שאני הופכת קריטית יותר כרגע עבור המעסיקה כי תעזר בי לתגבור. מאוד רציתי להזכיר לה בסוף במשמרת שאני מעוניינת בהעלאת השכר לשעה אבל לא היה לי אומץ.הרי כבר העליתי את הנושא והיא אמרה שתקח לתשומת ליבה. מה הקטע לנג'ס לה עם זה ולהזכיר שוב ושוב? היא טוב מאוד יודעת שאני מעוניינת בזה הרי. אבל עד כה לא ראיתי שחלה העלאה. והיום היא דיברה על כך שלא רוצה להעסיק עובדות זמניות אלא קבועות. בנות שלא סתם תשקיע בהכשרתן לעבודה ועד שיתמקצעו כבר יעזבו.. אבל מה היא משחקת אותה תמימה? בשביל שאנשים ירצו להשאר לטווח ארוך ומתוך שביעות רצון צריך לתגמל אותם. צריך לתת לעובדים תחושה שהשקעתם מוערכת. וגם להעריך את ההתמדה לאורך זמן במקום עבודה. אחרי שנה וחצי זה היה יותר ממתבקש לפרגן לי העלאה בשכר שהתחלתית כזה נמוך. אז היא מתמהמהת עם זה ואחכ מקשקשת איך היא רוצה עובדות רציניות ולא זמניות.. נו באמת. איזה היתממות. הבעיה שכרגע זאת לא עבודה שאני יכולה להרשות לעצמי לעזוב כי אין הרבה עבודות שאני מסוגלת לסבול ולהתמיד בהן. זאת באמת סביבת עבודה מאוד מיוחדת ונעימה , אבל זה מתסכל שזאת הגישה. שגורמים לאנשים לחוש שעליהם לקבץ נדבות של איזה שקל שניים בשכר במקום לפרגן. לצערי אני לא יכולה לאיים שאו שתעלי לי או שאני עוזבת.. כי אין לי אלטרנטיבה נכון לעכשיו. רוב העבודות בשוק פחות אטרקטיביות מבחינתי, להוציא בקטע של השכר.. זה מעצבן. גם מעצבן אותי שלא הבנתי את עצמי להזכיר לה במפורש היום שהיא אמרה לי שמתי שתהיה עוד עבודה היא תעלה לי. הרגשתי קושי לדבר על זה שוב. זה מעצבן. אפילו התמהמתי לידה בכוונה לומר אבל נסוגתי ברגע האחרון :/ אני לא אוהבת את ההרגשה של לסובב למישהו את היד אבל ככה העולם הזה לא? עניינים של היצע וביקוש ומקח.. קשה לי עם זה. למה היא מפגרת מכדי להבין שיש לפרגן לעובדים אם היא רוצה שהם ישארו לעבוד שם מרוצים? העיקר מטפלים דופקים 'תעריפים'. עלות פגישות טיפול אחת זה כמו העלאה בשכר שלי שמצטברת לחודשיים! אין שום פרופרציה. חארות משני הכיוונים. חרא קמצן מי שמשלם לי וחרא תעב בצע מי שגובה ממני. שום פרופורציה. אין שום הגיון בעולם הדפוק הזה.

כשהגעתי לסוף הודעתך חייכתי. את יודעת למה? כי גם כשההודעה לא מתייחסת באופן מפורש לטיפול שלך הצלחת לעשות זאת גם כאן. ממש מקווה שלא הכעסתי אותך.

לא הכעסת בכלל. בתור מישהי שצרכה טיפול להוצאה הזאת יש מוחשיות בחיי ולכן גם ההכנסות שלי מקבלות ציביון יחסי לזה. לא מבינה איך מנתקים בכזאת קלות את הפן של תהליך רגשי מההיבט החומרי כלכלי שכרוך בזה. איך לא יהיה קשור אם במציאות הממשית בקושי נותנים לי העלאה של שקל אבל במציאות הטיפולית עושקים.