אני לא יודעת אם הבעיה בי..

נסעתי עכשיו באוטו עם עוד שתי חברות, נסיעה של חמש- עשר דק', חזרנו מאיפה שהוא. אני ישבתי מאחור. התכתבתי בטלפון עם חברה אחרת. חברה שישבה מקדימה אמרה "את מוכנה להפסיק/ לכבות את הצפצוף המעצבן הזה" (ניסוח בערך..) ישר נעלבתי וכמעט התחלתי לבכות. אח"כ ירדנו מהאוטו והיינו צריכות לחצות את הכביש (לא במעבר חציה), חיכינו שיחלפו המכוניות, מכונית פנתה כדי לעצור והיה נראה לרגע שממש מתקרבת אלינו. באינסטינקט החזקתי/נגעתי בחברה שלי, כשחצינו את הכביש כנראה שעדיין נגעתי בה, אז היא אומרת "מה אני ילדה קטנה, אני יודעת לחצות לבד.." מיותר לציין שתוך פחות מחמש דק' שוב נעלבתי. הגעתי הביתה, נכנסתי לחדר ועכשיו אני בוכה במיטה. אני כבר לא יודעת אם אני זו שמגזימה בתגובות שלי... ועוד דבר לפעמים אני חושבת אחרי שנעלבתי ממשהו, אם אני גם עושה את זה ואם אחרי נעלבים ממני. לא הצלחתי עדיין להגיע למסקנה.

כבר דוברנו על זה כאן הרבה. כשמגיבים לתגובה שלך אתה הרבה פעמים לא שם לב, או שאולי אין לך מה לומר? לא יודעת.. אותי זה קצת מעליב. לפעמים אכתוב הודעה חדשה כי ארצה שתתייחס, ואני רואה שאני לא היחידה, קצת מתסכל אותי ואפילו משפיל הצורך הזה. כשאתה שואל שאלה אני כמעט בטוחה שגם אם אענה אתה לא תגיב. ואני צריכה שתגיב... ולגבי העלבויות- אולי אתה צודק שעוצמת ההעלבות היא זו שאני צריכה לתהייחס אליה, אבל לפעמים הבעיה שאני לא יודעת אם ההעלבות עצמה היא נורמאלית. אולי אתה תגיד שאין דבר כזה נורמלי או לא, אבל אני מרגישה שאני צריכה איזו שהיא "הסכמה" לגבי זה. צריכה שיגידו לי שזה בסדר להעלב/ לא להעלב. אני מתכוונת בכל סיטואציה בנפרד, אני מרגישה שאני כבר לא יודעת בעצמי איך אמורה להתנהג.