המשך עץ

לבמבי (ולכל מי שקורא, ואודי גם) במבי, את יודעת, עצוב אולי קצת, אבל אני כבר לא כזאת מטופלת שלו. אפילו שלחתי לו שני מכתבי עדכון לאחרונה ואף ניסיתי לחייג אליו במצוקותיי ומצדו - שקט, הס. איני יודעת מה הסיבה, אולי הוא עסוק, אולי חולה, אולי בחו"ל, איני יודעת אם זהו מעשה מכוון או לאו, וקשה לי, קשה לי שלא לתפוס אותו ברגעים כאלה כאותה אמא אדישה, מזניחה, אמא שמנערת אותי ממנה, או את עידוד הנפרדות כפי שמוזכרת כאן לעתים. כל המחשבות הללו מלמדות אותי עליי בעיקר... נהיה מצב עצוב בו כמעט ואין לי קשרים אנושיים ובמקומם יש לי תרופות. ממש הפוך. יש לי ציפייה לאיזה גוף גדול, אמורפי, שיגלה אותי לעולם. אבל זאת, זאת אינה מציאות. :-( מדהים איך שכל מגע עם המציאות מערער אותי כל-כך. מה שאני מראה שאני יודעת כאן, בזמן אמת לא תמיד עובד. אבל, אולי לפחות בזכות הידע הזה הריפוי מתקצר לכדי שעות או ימים (ממה שהיה קודם חודשים או שנים). סוריקטה

הי אודי, זה קשור לנושא הגדול של העבודה. יש לי משאלה שהגוף החיצוני לי הזה, שיכיר אותי בערך כמו שאתם מכירים אותי פה, ישים אותי במקום עבודה כדי שאוכל להתפרנס. פשוט, של מתחילים. ושהגוף הזה יהיה שם עבורי תמיד. העתיד הכלכלי שלי כרגע נראה רע מאד מאד. ניסיתי לעשות משהו קרוב בפנייה לשירותי בריאות הנפש הציבוריים. חשבתי שדרך אשפוז יום אגיע להכרה בנכות ולשיקום. לא קיבלו אותי. אני מנסה בדרכים הרגילות, אפילו כתבתי קורות חיים ביחד עם המטפל, שם איכשהו מסופר על כישוריי הטובים, אבל זה לא הולך ומאד קשה. אני אישה מבוגרת, אין לי ניסיון, אין לי מקצוע, בלתי ניידת ואני מאד ביישנית. ובאותו הקשר - אני רוצה להרגיש שיש משפחה שמאמצת אותי. ואני מפנטזת גם על קבוצה טיפולית, אבל שוב, כדי להגיע לכך אני צריכה מתווך. הגשר הזה שמרגיש כל-כך חסר לי. הנה, קצת התקרבתי ואפילו בא לי לבכות. סוריקטה

... שמישהו יבכה על הטרגדיה של החיים שלי (אולי משהו יעזור בזה?) סופשבוע, סוריקטה