רוצה לשאול אתכן בנות

האם ביום יום שלכן ניכרת המצוקה שאתן מבטאות כאן? או שכלפי חוץ הייתן אומרות שאין דרך לזהות עליכן את כל הרגישויות וההזדקקויות והמשברים הפנימיים שעוברים עליכן? אתן עובדות? לומדות? יש לכן זוגיות? יש ילדים? האם כלפי חוץ הכל נראה על פניו 'נורמטיבי' למתבונן מבחוץ? אצלי באופן אישי לא יכולים לדעת על הכאב שלי ואובססיות ותסביכים אלא אם מתקרבים ושוהים ומכירים אותי מקרוב אבל על התפקוד ניכר שאני מתקשה. כי קשה לי להתמיד בתוך מסגרות ולשמור קשרים הדוקים עם אנשים, ליצור קשרים חדשים וכ'. רגשית אני פחות מראה מתי שרע לי אז זה כאילו מוזר שפה נשמעת רק מתי שרע. זה יוצר רושם חד מימדי. אבל דווקא היום היה די רע ועצוב וזה בטח ילווה אותי בימים הקרובים. מה שמעודד זה שאני מאמינה שאני אשרוד את הקשיים האלה.

אני חושבת שבסביבה הקרובה לא כ"כ. השותפות שגרות איתי אני מניחה יודעות ורואות לבד. אני בוכה, מסתגרת בחדר. לא רוצה לדבר איתן וכו'.. המשפחה שלי לא מודעת, לפחות לא שאני יודעת. עם חברות שיחסית מדברת, הן יודעות שאני בטיפול וחלקן גם יודעות שלוקחת תרופות. עדיין את כל הקושי המתואר כאן אף אחת לא ממש יודעת.. כן יודעות שקשה אבל לא עד כדי כך.

היי מימה, שאלה טובה - אני מתפקדת תפקוד מלא: נשואה פלוס ילד, פלוס חברים ועובדת במשרה מלאה. בפנים - מרוסקת. אני מגדירה את זה כך : חיים בכאילו. מזייפת אושר. הסביבה קולטת עלי שאני קצת חרדתית אבל זה נראה מצחיק וחינני וזה לא )-: שוב אני מתבכיינת - אני צריכה להודות על הקיים. משתדלת לראות את החצי המלא אבל זה קשה. נטע.

הי מימה, אצלי ההרס הפנימי ירד מאד למציאות באופן נרחב בכל תחומי החיים. לא יודעת אם ניתן לזהות מכך את מצוקותיי הפנימיות וההתייסרות הכמעט בלתי פוסקת. נדמה לי שגם בעולם, גם כאן, בפורום, משתדלת להיות חמודה, שקטה ועדינה. סוריקטה