מימה

מימה יקרה, אני קוראת את הודעותייך ואת בלופ מטורף. אני רוצה לשאול אותך שאלה (ואל תכעסי בבקשה. זה לא נאמר מתוך ביקורת) - האם חשבת ללכת לפסיכיאטר על מנת לקבל טיפול תרופתי? אולי זה יעזור לך עם המחשבות האובססיביות? אנסה להציע עוד משהו (אם לא מתאים, תתעלמי) - אולי תכתבי לפסיכולוגית שלך מכתב (בלי לשלוח) ותבטאי את כל אשר על לבך? או שאת והמטפלת החדשה "תשחקו" במעין משחק תפקידים בו היא תגלם את הפסיכולוגית מהעבר ואת תוכלי להטיח בה את כל ההאשמות... מנסה לחשוב איתך כיצד את משתחררת מהחשיבה הזו שרק מייסרת אותך. מימה, לא כל הפסיכולוגים מנסים לתסכל ולא כולם רוצים "לכפות" עלייך ספרציה. "המטפל" שלי עובד דווקא בצורה ההפוכה: מנסה להיות קשוב לצרכים שלי ולהענות להם עד כמה שאפשר. תני צ'אנס לטיפול החדש גם אם עכשיו מרגיש תקוע. נטע.

ואני חושבת שזאת הודעה יפה דווקא שמביעה המון אכפתיות ורעיונות מועילים לקבל עזרה. כן חשבתי על הטיפול התרופתי כי נראה לי נהיה לי מן ocd של מחשבות. אני מאשימה את המטפלת כי הטיפול שהיא סיפקה לי עבר את גבולות הסבל שלי וטלטל אותי. לא הייתה לה זכות באופן חד צדדי לכפות עלי אנליזה בלי שאני מבינה למה נכנסתי. ואומרים דווקא באופן איירוני שפסיכותרפיה מוצלחת מייתרת את הצורך בתרופות. אצלי אולי נוצר צורך בתרופות בגלל הפסיכותרפיה.. נמאס לי להתעסק בזה אבל רגשית אלה החוויות הקשות שהיא הותירה רשומות בי ברגש ובזכרון. מכעיס אותי שאין דרך לגרום לה לשלם ולתת דין על זה. היא בסהכ הייתה צריכה להסביר לי מה זה טיפול ולאפשר לי להבין. זה היה הרבה לבקש? חוצפנית

אני לא רוצה להידחף... אבל שימי לב שגם בהודעתך לנטע את חוזרת ומזכירה שוב את הטיפול ההוא. זה נשמע שעברת טיפול מכאיב שפגע בך.. השאלה מה הלאה? אולי כמו שהציעה נטע תחשבי איך.אפשר לטפל במה שהיה. נראה לי מאןד קשה לתפקד כשכל.הזמן הטיפול ומה שהרגשת מהדהד לך בראש. בכל מקרה תרגישי טוב

זה מפריע לתפקד נורמלית באופן מלא. כאילו חלק מההכרה שלי נשאר תקוע שם והזכרון הרגשי מהשחזור קפא בזמן ויכול להחיות את עצמו שוב ושוב ואז אני מרגישה זעם. אשכרה כמו פוסט טראומה מטיפול נראה לי. אני מקווה שהטיפול הנוכחי יעזור להמשיך הלאה