קשה גם לך

אודי, אתה מחשב בזהירות את זמני הופעתך בפורום, כדי שלא להגרר לשירשורי הודעות, או תשובות בזמן אמת. היה משהו מנחם טרם ימי האינטרט, בהם נשלח מכתב והיתה ציפייה לתשובה,אף פעם לא מיידית. ציפייה לדוור שיגיע, ליד שתרגיש במעטפה מבעד לחריץ תיבת הדואר, או לקצה מעטפה מבצבץ והלב מאיץ דפיקותיו לתשובה המיוחלת שהגיעה. וכאן בעולם המקוון הציפייה הדרוכה לתשובה מקוונת,לזמן אמת,קשה. קשה גם להתחייב לקהל המשתמשים לאינטנסיביות כזו או אחרת. אתה מתחייב לימים מסויימים ומנסה לדלג בין השעות, בין עבודותיך השונות והמטלות האחרות. מן הסתם נשארו קצוות היום לתחזוקה של פורום. איני מעבירה כאן ביקורת רק מעלה את סוגיית המחוייבות לניהול פורום שכזה. מתוך מצוקותי שלי, למדתי להעריך את נוכחותך, חיכיתי כקבצנית למילותיך, לאישור או דחייה של מחשבה כזו או אחרת, להודעות שיועלו כסימן מקדים לנוכחותך ולציפיחה הדרוכה שתגיע. תשובותיך לרב היו כמו חבטה. משהו קצר, לא מעמיק, שאחז לרגע בכאב והטיח אותו בחזרה, מנסה להפוך אותו לחומר גלם בסיסי. אודי המצוקות הקשות האלה אמיתיות הכאב הבלתי נסבל, הצורך הנואש בהכרה, באינטנסיביות והתקווה שמישהו יכול להושיט יד ולגעת. הגעגועים למי שמוכן לקרוא, להקשיב, לנסות לזהות את קצב הלב, את יצר החיים והבהלה למוות, קשים ומלווים בציפייה דרוכה להופעתו של מי שמקבל וקורא ועונה. האכזבה מתשובה לא מןבנת או לא מבינה ואיתה הצורך להסביר עוד ויותר, הצורך ברצף. מה אני מנסה לומר לך? איני בטוחה שאני יודעת. אני מעריכה את הנוכחות שלך וממשיכה לכתוב אליך כאן,למרות שהתשובות ניטחות בפני פעמים כה רבות, למרות שמשאירות אותי רעבה יותר משבאתי. מחכה למילה הגואלת, לדבר הנכון, לרעיון האפשרי שיצילו אותי מהמקומות אליהם הגעתי. ןאולי אני כותבת משהו קצת אחר כי כמה אפשר לכתוב עוד מאותו הדבר... העובדות ידועות, התחושות הועברו ואןלי דווקא מהמקום הזה שכותב אחרת תגיע מנגד המילה הנכונה, המשפט שיאסוף את כל המילים האלה ויסדרן בתבנית ברורה. מה אני מבקשת, איני מבינה. סליחה

ומזדהה עם הרבה מדברייך. העיניים שלי נעצמות אז לא מסוגלת לפרט יותר. מרגישה שממש מתחברת למה שכתבת.. אבל חושבת שזה לא ככ טוב. לילה טוב