.

אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.. נמאס לי.. זה דפוק.. נכון? אפילו אין לי מה להגיד.. זה פשוט סתם אחד גדול. חסר ערך.. סתם חיים..ריק..אין.. כלום.. נכון שזה לא מעניין? נכון שאין מה להגיד לי? זה אבוד..

שמלי יקרה, לי נשמע שאת אומרת המון. כמו תרה אחר שאלות גורליות כהגדרה עצמית אל מול הגדרת הסביבה; היכן הגבול בינך ובין החוץ והאחר; איך שניים נפרדים ולא חד המה; איך ניתן להאמין שלאחד אכפת מבלי שהאחר יתמזג ויקריב את עצמו עד אינסוף. הערבוב הנורא מרגיש חוסר ערך ומשמעות. פרגמנטים לא מחוברים, בלתי נדבקים זה לזה. גם הרבה זעם על שאין. הרגשה קשה מאד. אפשר להתחיל בדברים לא פשוטים ולא מבוטלים כלל ועיקר ואף מעוררי-חרדות-אך-בעלי-פוטנציאל-חיבור כמו, למשל, ההכרה בכך שאת אדם, שאת אישה, שנוצרת מאיש ואישה. ולהמשיך, לדוגמא, בכך, שאת שייכת, כמו כמעט כולנו פה, לקבוצת האנשים שהולכים לטיפול בשיחות. ואת הקבוצה המיוחדת שפה אני מאד מעריכה. לא הייתי מוותרת לך (ועלייך). המקור: אודי היקר שלנו. שלך, סוריקטה

הי, תודה לך על התגובה וההבנה.. אבל כבר התייאשתי מחיי וממני. אני לא מסוגלת להכיר בעצמי כמשהו, שראויה בכלל, אני כלום. לא שייכת לאף מקום. גם אם נמצאת בתוך קבוצה מוגדרת - איני נראית. ולמען האמת, כולם מוותרים לי ועליי, בשמחה אפילו. או יותר נכון, אין רצון להיות בקרבתי. אפילו אין פה ויתור, אלא חוסר עניין ואכפתיות. אני לא רצויה, לא קיימת, לא חשובה, לא כלום.