אתה יודע איפה אני?

יושבת על הרצפה ליד הדלת שלה. היא לא כאן ואנחנו ניפגש רק מחר. באתי לנוח כאן מהכול. מקווה שלא יראו אותי ויתהו מה אני עושה כאן. אפילו לבכות אני כבר לא יכולה.

אני זוכרת שפעם מזמן מזמן, באתי לקליניקה כשהיה ריק, ישבתי בחוץ על המדרכה רק בשביל לחוש אותה, שהיא איתי ובכיתי נורא...כל כך מבינה. חשבתי שאני משוגעת שעשיתי את זה, אח"כ בפגישה סיפרתי לה, דיברנו על זה, על הצורך העצום שהיה לי....והיא כל כך הבינה כהרגלה...אז, איתך, מיכל. למרות שידעתי בדיוק מה הכתובת הפרטית שלה, מעולם לא העזתי להגיע לשם וטוב שכך, שומרת על פרטיותה, נסי גם את... ודבר נוסף, אני קוראת אותך, מבינה את בדידותך, אך למרות זאת קשה להבין מדוע את מסרבת לחברות ואח"כ בוכה שלא מוזמנת אליהן, יש לך חברות לפי מה שאת כותבת...אך כדאי לברר זאת לדעתי בפגישות. איתך, מיכל

לפעמים יש לי חברות.. נכון. לפעמים לא. זה כמובן מדובר בטיפול. ואלו המצבים שגורמים לי לסבל רב כרגע. זה בא לידי ביטוי בחופשים/שבתות/ חגים... אני לא מסרבת, כשאני מבינה שלא רוצים אותי אז גם אני לא רוצה להיות שם ואיתן. כנראה שלפעמים אני מסיקה מסקנות שווא. עכשיו קל לי לדבר כי אני לא במצב הזה.. כשזה קורה אני לא מצליחה לחשוב אחרת.

זה מרגיש לי רגע מאוד עוצמתי... רגע מאוד קרוב... מחזק... מחבק. למרות ועם כל הכאב והקושי שאת מרגישה... מקווה שגם את הרגשת אותו ככזה.

אני חיפשתי מקום לבכות בו שאף אחד לא יראה אותי ולא אעורר שאלות ותהיות, לכן בחרתי להיות ליד הדלת שלה. לבכות לא הצלחתי. ישבתי בהתחלה ואח"כ שכבתי ואפילו נרדמתי..

בחיים לא הייתי הולכת לשם. אני גם לא יודעת איפה היא בדיוק גרה...