יום לצד יום

הי אודי, יום קשה ועצוב היום, מאד מאד, לעתים אני דואגת שמא יום הזיכרון לשואה ולגבורה שיש לו כבוד גדול משל עצמו מתגמד קצת ליד היום של היום. אל לו. הוא אולי מרגיש רחוק יותר לחלקנו אבל גם בזכותם אנחנו כאן. ויש אשר במותם הקדישו לנו את החיים. ועם כל התלונות והיללות שלנו, בסה"כ חיים נוחים למדי. תליתי דגלים. וגם אני רוצה לומר שאני כאן, ואני זקוקה. אודי, בשבוע האחרון, אולי מעט יותר מזה, רשמתי כאן הודעות בינות לעצים המרובים והתכנים הלא פשוטים, והודעותיי, כנראה, חמקו מן העין ולא התפרסמו, ונדמה לי שגם הודעות אחרות שנרשמו גם לי (קיבלתי אינדיקציה) אינן מופיעות כאן. ולמרות שכבר עבר עמוד או שניים לאחור, הייתי רוצה שתהא עדות לנוכחותנו פה. אודי, המטפל שלי אומר שאני אמורה לעבור תקופת התאבלות על ההרס שבמו עצמי גרמתי לי לאורך השנים. ואני חושבת שככל שאני מתקרבת רק לשם עולים דחפי המוות. חיים לצד מוות, אולי כמו המעבר החד בין הימים הללו – הזיכרון לחללנו והעצמאות. כזה כאב. סוריקטה

סוריקטה. כזה כאב. גילת.

פשוט תודה רכה וחמימה שאת לצדי. סוריקטה