היום הזה

רק יזכור ונזכור ונרכין את ראשינו לרגע אחד שאולי נצליח להזיל דמעה על מי שהלך לו ויקהה הכאב על הנעורים שבאו פתע אל סופם וילדות שכדאי שתהא נשכחת. דם יזע ודמעות שבוע אחרי היום ההוא שאחרי שהוציאנו ביד רמה ובזרוע נטויה מעבדות לחרות ומאז סופרים אנו את מתינו. ונזכור את כולם, כמו סדרה חשבונית שנעה במרווחים קבועים אל האינסוף. ומן הצד ילדה אחת קטנה ובידה זרים והשמש ידום כשחיילת יחפה בחורשת מחטים הופכת קורבן לשלושה מפגעים ושקט והס רק אז תתעורר אל זוועות מערכתה שתשכח לספר.

על הרווח הזה בין לזכורלשכוח ולספר. המיש שם?