שלום אודי

אני חיילת בת 20,ומאז ומתמיד היה לי תסביך קטן כזה שבכל מקום שאני מגיעה אליו מותקנות מצלמות שעוקבות אחרי החיים שלי וכולם צופים בהם ורק אני לא מודעת לכך (מכיר סרט בשם המופע של טרומן? כשראיתי אותו לראשונה נדהמתי שעוד מישהו חשב על משהו בסגנון) אך זו הייתה מחשבה נורא קטנה ובלתי סבירה מבחינתי אז הדחקתי אותה כל פעם ואמרתי לעצמי שאין סיכוי ושאני חיה בסרט. בשבוע האחרון ההרגשה הזו התגברה מאוד, ובנוסף לחשש והגבלה עצמית (שאני לא אעשה פאדיחות מול כל העולם חס וחלילה) גם איבדתי את האמון באנשים שקרובים אליי. לדוגמא, אני מרגישה שבן הזוג שלי הוא רק שחקן שהציבו בחיים שלי על מנת לקדם את העלילה, מתעצבנת עליו בלי סיבה, פשוט כי אני לא סומכת עליו יותר. אני אלך לדבר עם קב''ן, אבל אני לא יודעת מתי יהיה לו זמן בשבילי או אפילו אם הוא ייקח אותי ברצינות. רציתי בנתיים לדעת מה דעתך. קוראת על פראנויה קצת. יום טוב!