.
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי, היום הכעסתי את אימא שלי (בצדק). היא צרחה עלי ואמרה לי שתמיד הייתי ילדה מרדנית וקשה (וזה לא נכון. לרוב, הייתי ילדה טובה ומרצה). אמרה לי שהיא מצטערת על היום שבו נולדתי. אמרה לי שיש לי מזל שאבא שלי אוהב אותי כל כך, כי היא מבחינתה הייתה מוותרת עליי.... בכיתי. אבא שלי שב הביתה מהעבודה ומצא אותי בוכה. הוא חיבק אותי. אודי, זו פעם ראשונה מזה 16 שנה שאבא שלי נוגע בי. אודי, זה היה לי נעים. נעים, מבלבל ומעורר חרדה. זה היה קצת כמו לחזור הביתה. לחזור למשהו מוכר. משהו מוכר אבל מפחיד, מבזה וחודרני. אודי, איך יכולתי להרגיש נעים??? איך???? אני מלוכלכת. כנראה אני באמת זונה ומפתה ורעה. אני רוצה להשמיד את עצמי. אין לי מקום בעולם. אני מזוהמת ומזהמת. אודי, אני זקוקה למטפל עכשיו! ליצור קשר? לתת לו הזדמנות? כי כרגע רוצה לחתוך עמוק עמוק עמוק. נטע.
הי נטע, אל תפגעי בעצמך. חלילה וחס. הבלבול הוא בדיוק משום שיש גם דברים טובים בקשר, והנה: אבא היה זה שהגן ותמך ושמר. חשוב להבחין בין מגע כזה למגע אחר שיכול להיות חודרני פוגע ומשפיל. אמנם אחד מזכיר את האחר, אבל הם שונים. אודי