להת.................

אני באפסית כוחות. ממוטטת. העבודה החדשה- הזמנית איכסה. רוצה לעזוב. זה ידפוק אותם. כי זאת החלפה לחל"ד. ומעבירה לי חפיפה. הבוסית בחול. אז למי אגיד שרוצה לעזוב? ואז כשהיא חוזרת מחול ההריונית כבר יולדת... ואז- דפקתי אותם. ובטח זה יגרום לזה שאשרף את עצמי בארגון ולא אוכל לגשת שם למשרות נוספות. אבל אני ממש סובלת. העבודה כה משעממת. הרבה פחות ממה שעשיתי בעבר- מבחינת כישוריי. התנאים חרא. השעות לא גמישות. וכך גם כל הטיפול נפגע. מ4 פעמים בשבוע לפעמיים. נו מילא, אבל הפעמיים האלו הן כמו אחת. למה? כי הן יום אחר יום :-( לקחתי את העבודה רק מלחץ לעבוד כבר. כי מחפשת כבר חצי שנה- שבעה חודשים. ולא מוצאת. המצב במשק חרא. השכר- נמוך בכ 2000 ש"ח!! מהעבודה הקודמת. אני בוכה כל יום. וסגרתי רק 5 ימים שם. איך אשרוד שם עוד חצי שנה?! מתה לעזוב. הפסיכו' ידעה המון זמן מראש על השינוי בשעות ועל זה שלא אוכל יותר להתגמש בגלל העבודה החדשה. ועדיין- אין לה שעות אחרות בשבילי. וכך בבת אחת מ4 פעמים בשבוע לרדת לפעמיים בלבד, כשגם הן יום אחר יום. ואין לי שום מרווח נורמלי בין הפגישות או משהו שיחזיק אותי. במקום לחכות יום - יומיים בין פגישה לפגישה, אני מחכה 5 ימים!! ודווקא כשאני הכי במשבר שיש. רוצה למות. המחשבות כל יום בראש. והרבה. איך נהרסו חיי. איך הרסתי אותם. למה היא לא עזרה לי למנוע את ההסלמה שהובילה לעזיבה של העבודה שלי?? הקודמת הכוונה. היה לי שם בית חם. הפסיכו' הקודמת שכה אהבתי ושנפרדה ממני בבת אחת ובמייל, אחרי שחיכיתי לה 3 חודשים כפי שסכמנו שתחזור מהחופשת לידה... ולא הצלחתי לחזור אליה. לא הצלחתי לעזוב את המחליפה= הנוכחית, ומצד שני לא רציתי להיפרד ממנה. בליבי כמהתי שהיא תחזור אחרת. שתחזור כפי שהייתה. כבר עברה שנה מאז. ומה קרה? אין זוגיות. אין עבודה שהייתה לי כבית במשך 10 שנים!, אין לי כלום. חיי נהרסו. אין. והנוכחית? טוב זה ברור שהיא לא עוזרת. אני אוהבת אותה אבל לא כמו את הקודמת. וגם הטיפול לא מקדם אותי. תקוע. תקוע. טיפשי. הקודמת הייתה טובה יותר. עד שקרה כל הבלאגן. מחשבות על המוות כל הזמן. הטיפול הרס את חיי. ולא כהרגשה. אלא עם סימוכין במציאות. באתי עם מטרה ברורה ומוגדרת. ויצאתי עם: 1. אבדתי מקום עבודה מאד מיוחד. 2. אבדתי את הפסיכו' ואת עצמי. כואב לי ברמות. אבדתי אמון בטיפול ובפסיכו. 3. לא השגתי את המטרה לשמה באתי מלכתחילה. ואין לי איך לשרוד. ועוד אפילו בעבודה זמנית כזאת ביקשו ממני לחתום על ויתור סודות רפואית ולמלא שא רפואי ממש חופר. ומפורט. אז... רק טיפול פרטי היא אופציה. אשפוז- לא. אין לי מוצא. לא רואה תקווה. מוות. קורא לי יותר ויותר ויותר

הי סמבדי, חשבתי מה אני יכולה לכתוב לך.. וקצת מתקשה. רציתי שתדעי שקראתי ושאני איתך. מקווה מאוד שיוקל לך בקרוב.

כמו שחנה כותבת - אני איתך, לצידך.... חיכיתי לך כל הזמן לשמוע מה שלומך. עצוב לי המצב שאת נמצאת בו כרגע. האם אוכל להגיד לך שאני מרגישה שיש תקווה שם בהמשך הדרך???

אני לא מפסיקה לבכות... אבדתי הכל. ופתאום קלטתי את זה. והפסיכו' הנוכחית? היא בעצם המחליפה הרי.. הקודמת ( זאת שילדה וחיכיתי לה) פשוט "שמה" אותי אצלה כשהתכוונה שזה יהיה רק ל"בייביסיטר"- כך היא קראה לה. ואז.. כל מה שקרה. ואז- הפיטורין שלא היו ר פיטורין. לא פיטרו אותי. פשוט אמרו לי תעשי משהו אחר- ובצורה מגעילה ופוגעת. ואז זה התפוצץ. מהר מאד. ואבדתי בית. באמת. המקום ההוא היה בית. מהרבה מאד בחינות. ואין כאלו. בחיי. ( באמת במציאות העבודה אין כאלו- ומי שמכיר- יודע שזה כך). וזה קרה בול 4 חודשים אחרי הנטישה שלה. במייל. בעודי מרוסקת ושבורה ונטושה אצל המחליפה-הנוכחית. לא מאמינה שהטיפול נכון לי. 4 פעמים בשבוע זה המון. וזה בכלל לא בא ממני בהתחלה. והיא גם לא אנליטיקאית כך שזאת לא אנליזה. שנה וחצי כמעט. אני אוהבת אותה, אבל בטוחה שהטיפול לא טוב. או לא מספיק טיפולי או עבודתי או בקיצור: כפי שצריך להיות בטיפול. פשוט יצירת תלות ותו לא. עובדה: 1. אבדתי מקום עבודה שהיה אמור להיות לכל החיים. 2. אני כבר אחרי אמצע שנות ה30 שלי ואין לי זוגיות( למרות שעל פניו אני "נחשבת בחורה שנראית טוב,וחכמה..ו..עד לא מזמן- גם עם עבודה יציבה/קריירה")- שזאת אחת הסיבות שבגללן פניתי לטיפול לפני 3 שנים... ועכשיו? גם אין עבודה. והעבודה הזמנית כל כך מגעילה עבורי שאני בוכה כל יום. למרות שאני בטוחה שיש קשר גם לטיפול/ים. ריסקו הטיפול הפסיכולוגי בפירוש הוכח כמזיק לי. אלא שעכשיו אני על סף להתאבד.... ( אודי- זה לא איום.אבל כך אני מרגישה). ואני לא יודעת מה לעשות? אין לי דבר לחיות למענו. הדמעות לא נשלטות. פשוט בוכה כל יום. לא שולטת בזה. למה?