לאודי ואליכן

עצוב להיות פגוע נפש. כשבן אדם חולה בסרטן, אנשים מבינים שהוא חולה, הוא מקבל אהדה מהסביבה מעצם מחלתו. כשאדם הוא פגוע נפש, הוא מתבייש בזה. וגם לא יכול לדבר על זה בכל מקום. אתה, אודי, מתייחס אלי באהדה וחמלה. אבל בחוץ זה לא כך. מצפים ממני כבן אדם מבוגר. דורשים ממני, לפעמים בתובענות...... אני בוכה כי כואב לי. ואני כל כך רגישה. והייתי רוצה שיתייחסו אלי כך. דמעות דמעות.

באמת עצוב וכאוב... לפעמים אי אפשר לצפות מאנשים שישנו את הדרישות, יש דברים שהם פשוט בילט-אין בחיים. אבל חמלה והבנה הם שני דברים שגם כשהנסיבות לא משתנות, יכולים לשנות את היכולת להתמודד איתן. וגם תובענות ואטימות, לצד השני. נראה לי שהשינוי לא צריך להיות אילו מחלות מוסיפים לרשימת הנחמלים ואהודים ואילו נשארות בחוץ. נראה לי שאהדה וחמלה מוטב שינתנו לאדם ולא לתווית שהוא נושא... בינתיים, אם תרצי, אזמין אותך לשקט מרופד, אוהד וחומל. מוזמנת כי את הילה יקרה, בלי קשר למה שתביאי איתך. נעמה.