אחרי פגישה

המטפלת אמרה לי היום שאין לה דרכים לא כואבות להציע לי, אלא את נוכחותה איתי בהן. ומרגישה באמת שלאן שלא אפנה יכאב. אם נוגעים בפצע הוא כואב, פועם, אבל אי אפשר לחטא אותו ולחבוש בלי לגעת. להתעלם עוזר לרגע, אבל המחיר כבד (למרות שיש קולות שאומרים שנדמה שכואב, והנדמה זה שכואב, ואם רק אפסיק לאחוז בסיפור הזה הוא לא יהיה, לא היה, לא קיים). אני זוכרת שכנראה משהו מהביחד גם מקל על הכאב. אבל זה לא זיכרון שנגיש לחוויה שלי. לא זוכרת איך היא יכולה להיות איתי כשאני רוצה להרוס אותי, בלי שתרצה להרוס אותי גם. איך אפשר לראות מקרוב ולא לרצות להרוס אותי? נעמה. (דמיינו את ההודעה הזו על דף מקומט. ציור של ילדה, שנגנז באלימות לרגע, ובחרטה ובדמעות יושר שוב ונשלח לעיני השאר.) (ואודי, לאה שם למטהלמטה, התפספסה...)