מרגישה פה יוצאת דופן )-:

אודי, אני מרגישה חריגה. קראתי את מה שכתבה לאה ("המטפל שלי הוא כל כך מיוחד") ואת מה שכתבו שאר הבנות בעקבותיה והרגשתי לא שייכת לכאן. כפי שכבר כתבתי בעבר, אני לא אוהבת את הפסיכולוג שלי, לא רוצה חיבוק, לא רוצה תוספת זמן. אם הוא ייצא לחופש אז עולמי לא יתמוטט ולא אתגעגע. ואני חייבת לציין שהפסיכולוג שלי מכוון ומותאם אליי. הוא מאפשר קשר בין פגישות (כולל בלילה ובסוף שבוע), מוסיף זמן לפגישות כשצריך, זוכר כל פרט קטן שאני מספרת לו, הוא "רואה" אותי באופן לא שיפוטי, אמפתי ומדוייק. ובכל זאת, אני לא מצליחה ליצור קשר משמעותי. לא עושה לו אידיאליזציה. הוא לא נוטע בי בטחון. הכל סתם. והבור השחור אינו מתמלא ואני מרגישה חלולה. נטע.

הי נטע, גם אני מרגישה כאן חריגה בכל מיני מובנים וחלקם גם מאלו שציינת. אני יודעת שהמטפל שלי מקצוען אמיתי, אבל רוב הזמן איני מרגישה אליו אהבה נורא גדולה, ואיני עושה אידאליזציה, כמו-כן, בעיניי אני חסרת ביטחון באופן קיצוני למדי, עדיין, ולמרות שנות עבודתנו. בזמנו, כשהיו פגישות מסודרות, כן הגבתי בזעזוע לחופשות, אבל לא געגוע, כי אם יותר חרדה או כעס. וכן יש לי פנטזיות לפגישה ארוכה וממושכת עד שיצא עשן, או במילים אחרות, בכי, שזה דבר שלא קרה במהלך שנות הטיפול. יכולה להבין שיש כאן סיבות לקנא, ונדמה לי שאני מבינה מה מרגיש חסר כל-כך, כואב כל-כך, אבל טוב שאודי אמר שכל אחד והסיפור שלו. סוריקטה