אודי...

הדביקו לי אבחנה, רצחו את התקווה, השאירו עליי כתמים, הטביעו אותי בבושה קיומית , חנקו.. אני לא יכולה לסבול את העובדה שהקורות חיים שלי הם לא נורמטיביים לעילא במובן החיובי.. אני לא יכולה לסבול את העובדה שעברתי מה שעברתי שסבלתי מדברים שסבלתי מהם, שעדיין סובלת מחלק.. הבושה.. אודי איך אפשר לחיות ככה? בהסתרה, כל הזמן בהסתרות והעמדות פנים... איך אפשר לבוא ולהכריז כמה שאני עלובה וחסרת שליטה ופשוט יצור פאטתי? אודי אני לא מסוגלת להסתכל עלי ולעכל שהגעתי למצב כזה של תיוגי 'נכות' ובולימיה כרונית.. אני מפחדת שכבר לא זוכרת איך להתקרב לבני אדם. איך אפשר אם כדי להכיר אותי באמת עלי לחשוף את כל הטינופת הזאת על חיי? אפילו אני לא רוצה לדעת. למשל ממש עכשיו הולכת להקיא, אחרי שאתמול הקאתי כבר פעמיים... לשכוח מהכל. להמשיך להעמיד פנים ולהקיא את הכל, את כל הרגש האמיתי שבפנים כי בא לי לרצוח מישהו כבר. שיחזירו לי את החיים שנלקחו ממני. למה אני לא מצליחה להיות המרכז כובד של עצמי? למה אין לי עוגן פנימי ברור שיודע מה הוא רוצה? אודי כמה אפשר להמשיך ככה להתבייש בקיום שלי? ואתה לא עוזר לי. מה אכפת לך בכלל? אתה לא בנעליים שלי ואין לך מה להתבייש ולהסתיר. אתה יכול לזקוף ראש בגאווה ולומר על עצמך שאתה פסיכולןג בכיר ושכתבת 2 ספרים.. אתה מוצלח, מהזן של אנשים מוצלחים. ואני? מה אני אגיד אודי? שהשאיפות שלי בחיים הצטמצמו ללהצליח להעביר את הימים באכילה מסודרת? איך אפשר להסביר גם לאנשים למה אני לא מסוגלת לתת להם להתקרב ולהכיר אותי? מה יש שם להכיר אודי? לפעמים בא לי לצרוח הצילו. כלום לא השתנה? עברתי את כל החרא הטיפולי ההוא לחינם? מטפלים הפקירו אותי בין הכסאות. והיא, הפסיכולוגית ההיא הרגשתי שהייתה לה כ"כ השפעה עליי, נזקקתי ממנה לכל ההשתתפויות בעולמי והאישורים... היא לא נתנה אותם ... הרגשתי שהתסכולים שלה ריסקו אותי. אני לא מבינה בשביל מה אני פה אודי. לדעתי מהיום שהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה הכל נעשה רק עוד יותר מבלבל ומבולבל. בא לי לשרוף את הספרים. אין שם כלום בשבילי. החיים האלה אין להם בשורה בשבילי. אין רצף. יש אותי כלפי חוץ ויש אותי כלפי פנים. אין שום קשר. כמו מראה שבורה שקוטעת את הבבואה. אני לא ממש יודעת מי אני. הלכתי להקיא