למה יש אנשים שהם

ציניים, ביקורתיים, עוקצניים? אודי למה יש אנשים שהם כאלה? אני למשל מאוד לא כזאת ומשתדלת לא לפגוע ברגשות האחר וגם בגישה שלי נושא בסה"כ להיות אוהדת כלפי אנשים וצריך ממש אבל ממש להעצבן אותי ולהתנהג לא בסדר, לא בצורה הגונה והוגנת כדי להוציא ממני צד שהוא שלילי וכעוס וביקורתי נוזף. אבל יש אנשים שזה ברגיל אצלהם להיות צינייים וביקורתיים, תמיד לדון אנשים לשלילה, למנות את החסרונות שלהם, את כל מה שמעצבן ו'לקוי' בהם- למה יש אנשים שהם ככה? מאיפה זה נובע? זה מן סוג של מנגנון הגנה? אולי זה דווקא אומץ שלא להתחשב באחרים ולא לדפוק חשבון בנחמדות יתרה לאף אחד? מה אתה חושב אודי? איך אתה תופס ציניות וביקורתיות- כביטוי של איזה מן מאפיין אישיותי זה? מאיפה זה נובע ומה זה משרת? והאם ציניות וביקורתיות (נטיה להצביע על השלילי) זה בהכרח לרעה או גם יכול לשרת לטובה לעיתים? לקדם הפוך על הפוך? אשמח לדעתך/הבנתך

אתה פגשת במימה שבחוויה שלי נכוויתי והושפלתי בטיפול עקב אטימות של המטפלת לאמת שלי לרגשות שלי וגם הזדעזעות מחוסר השקיפות ביחס לציבור המטופלים - שיבינו טיפול ותכליתו מהם. חצו לי את כל הקוים האדומים, נכנסתי לטיפול עם שאיפה להצלחה בחיים ויצאתי עם הגדרה על נייר של נכות וכל זה בתוך טיפול לא אמפתי ומשפיל נרקיסיסטית ששחזר לי טראומות מסוייטות וחוויתי שם רגשות שליליים ואת התוקפנות של עצמי בצורה שזעזעה גם אותי כי זה לא היה מסוות וטלטל אותי לגמרי והרגיש זר ל'אני' שלי כפי שאני מכירה אותו. אינטגרציה מוצלחת לא התרחשה שם, בעיקר זעזוע, מהיחס שלה אליי והתסכולים הכפויים וממה שבקע ממני כתגובה לזה ברמה הרגשית. זאת מימה מאוד תגובתית לנסיבות מאוד מסויימות שהיו, וזה יצא כלפי הפסיכולוגית והוכלל כלפי 'הפסיכולוגים', אבל ברגיל שלי במציאות אני הרבה יותר מעודנת ורגישה מכל זה. אני בן אדם מאוד חייכן ורגיש ועדין (פנימית) למען האמת, קשה לי לבטא כעס, התנגדות גלויה ולא נוטה להעביר ביקורת על אנשים ולדון אותם לכף שלילה אם לא עשו לי שום רע. וגם אם עשו לי רע- קשה לי להעיר להם בפנים ושרוד את הקשר, אלא אני יותר נוטה להתקפל ולסגת ולהתבודד ולהמנע (ולשנוא אותם עמוק בלב :P .. עמוק בפנים אני ממש שבירה , הערות ומילים של אנשים יכולות לסדוק אותי כמו פורצלן דק דק דק ולהשאיר לי שריטות בזכרון שלא מרפות כי קשה לי לשכוח, לוותר, לסלוח, להיות חזקה ולהחליט מה נכנס ומה יוצא, כי זה כאילו אין לי שליטה לבחור אין להגיב וכמה קשה לקבל את הדברים, את הפגיעות הקטנות האלה, את העוקצנות, הציניות, הביקורתיות.. זה משאיר צלקות כי גם ככה יש פצע נרקיסיסטי- ואת הפצע הזה הטיפול הדינמי הארור אצל אותה פסיכולוגית בכירה רק העמיק וזיהם לי(ושקלתי תביעה משפטית נגדה אבל אין סיכוי כנראה כי במשפט מתייחסים לעובדות ולא לרגשות, ככה שאם מאוד נפגעתי מדברים שאמרה או לא אמרה לי כל עוד לא הטרידה אותי מינית או משהו זה לא ממש תופס). ובקיצור, אתה לא מכיר אותי באמת....הלוואי והייתי באמת המימה שאתה מכיר. היא הרבה יותר חזקה ועוצמתית ממי שאני באמת :/ איך אני יהפוך להיות יותר כמו המימה הזאת גם במציאות? שלא דופקת חשבון לאף אחד... זה נראה שאני לא דופקת, אבל אני דופקת חשבון לכולם בסוף. נמאס לי מזה. אם באמת הייתי עושה מה שבא לי העולם הזה היה מושמד ואלוהים היה מקבל צו בית משפט לברוא משהו יותר טוב, יותר הגון, שקוף, פחות אגו וחרא. עולם יותר יפה, שאין חזקים וחלשים, מנצלים ומנוצלים, שהכל מוערך ברמה דומה, שלא כולם בתחרות כל הזמן, ולא יתכן מצב בכלל שלאנשים יהיו 'פצעים נרקיסיסטיים' בנפש :P