יש זמן?

פגישות גישוש ראשונות. היא מחזיקה אופטימיות ותקווה, ואני את כל הכאב שעוד לא יכולה להוציא. זה לא ממש הוגן, אמרתי לה. מצד אחד יש עוד זמן, לאט, לאט (היא אומרת, ברוגע ואופטימיות שהוציאו אותי מדעתי). מצד שני, אין לי זמן. הפנים במדרון מוכר ואני צריכה אותה כמעצור, אבל לא מצליחה עדיין. יופי שיש זמן לדבר, להתקרב. אין הרבה זמן עד שארפה לחלוטין את האחיזה בעצמי. בא לי להיעלם. בלי למות, להיעלם. אבל זה לא טוב, לחזור לשביל הזה אל האין. שביל הלבנים הכואבות. ככל שמעמיקים בו, קשה יותר לחזור, קשה יותר לקרוא למישהו שיצטרף. אולי בעצם אין זמן. נעמה.

כל כך מוכר. עד לכאב. אפשר לשבת קצת לידך? להסיט שערה ממצחך? לתת כתף להניח את הראש? אולי להרפות קצת? הכי שבת המלכה לך. הילה

לשבת, ליד, אבל בלי לגעת? יחד קרוב ומרפה שלא נוגע באמת? יותר מידי לו, לגוף שלי. תודה הילה יקרה...

שיש יותר מידי מישורי זמן. הוא עובר אחרת בחיים האמיתיים, בפגישה, בשבוע עם פגישה אחת, בשבוע עם שתיים, ביום שקשה, ביום שמצליחים להתמודד, ביום של החלקה במדרון, ביום של טיפוס, ביום וים של חרדה. אז כרגע גם קצת זמן נחווה כמו המון, וחוסר הסינכרון הזה בין התקדמות הזמן בפנים להתקדמות בחוץ מותיר אותי לבד וכואבת. אפילו החוץ צריך סינכרון לעצמו ומעבר לשעון קיץ. אני צריכה מעבר לשעון תחילת טיפול. נעמה.