לבמבי ולכולם..

אני קוראת כאן כבר כמה זמן ואני הרבה מזדהה... קראתי את מה שכתבת לאחרונה, לא ידעתי גם שאת אמא.. ככ הזדהיתי, ככ קשה להיות אמא כשהעולם הפנימי ככ כואב וזקוק וחרד.. מאיפה נותנים להם לילדים???? מאיפה שגם לי אין??? לפעמים אני מסתכלת עליהם ובא לי לבכות, כי מגיע להם יותר.. הלוואי והיה לי כוחות, הלוואי והייתי יכולה... שלא יגדלו כמוני.

גם אני שואלת את עצמי את אותן השאלות. מסתכלת על הילדה המקסימה שלי ומרגישה שמגיע לה יותר..לא מסתדר לי החולי הכבד שבי עם היותי אמא בעלת אחריות כל כך כל כל גדולה..באמת איך אפשר?

גם אני אימא לילד קטן ומקסים. כל כך קשה לטפל ולהעניק כאשר בפנים הכל ריק. מת. גם אני מרחמת עליו, מרגישה אימא נוראית. אני חוששת שהוא קולט את העצב והכאב בעיניים, את החיוך המזויף. מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה וזה קשה. אני חושבת שאני הולכת לטיפול בעיקר למענו. מקווה שאם הזמן אלך לטיפול בעיקר למעני. גם לי מגיע!