דוגמא למה שקשה

חשבתי להרשם לאיזה סדנת יצירה. מן הסתם אפגוש שם אנשים לא מוכרים ובטח יהיה בהפסקה מן פטפוט והתעניינות של אנשים זה בזה ו... במקום להרגיש שאני יודעת מי אני, מה אני רוצה, מאיפה באתי ולאן אני הולכת.. אני מרגישה שההצגה העצמית שלי או תהיה משהו מתוכנן מראש ומחושב כזה שישמע 'נורמטיבי'. כי גם ככה אף אחד שם לא באמת מכיר אותי... או שאני ישר אסחף בספונטניות לחשוף שאני סבלתי מחרדות, בעיות, משברים, שאני בהשתקמות... ותוהה האם זה בכלל רלוונטי לאזכר דברים כאלה? אולי זה לא קשור, מכביד, ייצור סטיגמה, אראה מוזרה.. אוף כל הקטע של תסביכים וטיפולים היה כזה דומיננטי בחיי, אני למעשה בעלת התפתחות פוסט טראומטית ללא ספק, עד שאני לא יודעת מה באמת הזהות שלי ואיך להציג את עצמי מול אנשים בעולם הזה בלי להרגיש אי תאימות בין חוץ לפנים.. אודי מה עושים במצב כזה? איך אפשר לייצר רצף בין עבר הווה ולפתוח שער לעתיד יותר זורם ופתוח וחופשי? בייחוד שהנרטיב של חיי רצוף שינויי תחומים למיניהם וקפיצות.. איך אעשה את הסדר הנדרש? איך אפשר להפוך את כל הבלאגן ללכיד ומתחבר והגיוני? או שאולי עלי לוותר על העבר כליל ולהתחיל שוב מחדש? אבל אז מה זה אומר? ששנים בזבזבתי סתם בהקדשה והשקעה בדברים ותחומים ללא מימוש? אוף. זה מאוד קשה לעשות סדר פנימי בחווית הזהות שיאפשר לי תנועה חופשית בעולם. גם נראה לי לא פיתחתי עדיין כמו שצריך יכולת שלילית. יכולת שהיה באי ידיעה וצמיחה מתוך זה. עדיין קשה לי עם זה.

האם את שמה לב, שיכול להיות, שלהרשם לסדנא זה שוב קפיצה? ודילוג מעל? בלי לעשות את הדרך? הילה

אני לא קוראת מחשבות הרי.. אבל יכולה לנסות לנחש- המלצה להמשיך להיות בטיפול?