סתם

כל כך אפור היום הזה...אפור ומאובק. הלוואי שהייתי יכולה לבכות, שש שנים בטיפול ואפילו דמעה אחת לרפואה לא הזלגתי, הדמעות אינן זולגות מעצמן ואינן זולגות בכלל. אני ממש מדבר, במדבר העננים לא מתחברים ולא מורידים גשם. נראה לי שלא בכיתי כבר שלושים שנה אולי יותר אפילו.

הי גבריאלה, לא קל, בעיניי, שהדמעות עצורות כל-כך. ונדמה לי שאולי יש איזה חשש בפנים שאם תצאנה, תבקענה, אזי לא יהא להן מיכל, בשל העוצמה הרבה החבויה והנפח. כמו שאודי קרא לזה שיטפון... אבל כנראה שאנחנו בוכים מאד גם בלי דמעות. בוכים בכאב רב. סוריקטה