על הבנה חמלה ומה שביניהן

כמו עינוי טפטפו תשובותיך היום לפורום, טיפה ועוד טיפה, במקצב לא אחיד, ולבסוף שטף של תגובות שמנסה להענות למצוקות סוף השבוע והחג. גם אני לבסוף נלכדתי בציפייה הזו, כמו קבצנית שמחכה למילים שלה, רעבה להבנה ושבעה מנחמה. השאלות שלי חוזרות אלי ומילותי מצטמצמות לכדי טיפה, טיפטיפה. והדלי כבר מלא ואינו יכול עוד להכיל מילים שלא נגעו בהבנה תחילה ולא סודרו כדי לגעת בי, זו אני והכאב שלי, לא עוד מספר משתמש או דיאגנוזה כזו או אחרת, לא עוד מקרה לא פשוט של כך וכך מקרי התעללות, ושנים של חיים בכוחות אדירים ושתיקה שהחלה פתאום להדהד ולרדוף. אני והכאב שאינו מרפה והצורך הלכאורה מאוד בסיסי בהבנה. בנגיעה גם אם כואבת או מכעיסה, אבל מעוררת. לא נחמה. הנחמה היא סוג של פרווה, זו היתה הדינמיקה של המשבר הזה. כל הלבנים שיצרתי והנחתי במבנים מקובלים ואולי אף מעוררי התפעלות לא ניחמו. לא יכולתי להתנחם באהבת אם, בארבעת ילדי, ורציתי ללכת. אודי, אתה מבין מה אני מנסה לומר? אתה מבין כמה צריך לגעת ולא לפחד, לחפון את הכאב הזה ובמקום לנחם להביט בו, לפרק אותו להכאיב לו עד שיצרח ויתנגד וישבר לרסיסים. אודי, אני צריכה עזרה ואיני יודעת היכן אבקש או איך אסביר שמשהו לא נוגע ומדאיר את הכאה הזה, שלי, לגמרי לבד.