פסיכולוגים הם סוכני סוציאליזציה צבועים

אודי, אם נניח בא אליך אדם שמרוב חרדה איבד את כושר עבודתו. אתה מנצל כפסיכולוג את ההקשרות והעברה לעודד אותו לצאת לעבוד נכון? לעיתים זה הכרח שנגזר רק מהצורך לממן המשך טיפול והקשרות הרי היא מניע חזק... אבל האם אתם כפסיכולוגים דואגים לבחון עד כמה העבודה היא מספקת לנפשו ורוחו של המטופל? עד כמה יש בה תחושה של מימוש, של ביטוי יצירתי, סביבה נעימה... כי מלא עבודות הם פשוט חרא של דבר- מסגרות זמן נוקשות, שעות עמוסות, בוסים נוקשים ביקורתיים וקולניים, תתכן סביבה לא איכותית של עמיתים שיוצרת מתחים וניכור... עד כמה פסיכולוגים נותנים את הדעת על כל זה? הרי יש עבודות נעימות יותר מאחרות, גם באופי הסביבה האנושית וגם בטיב העשייה התעסוקתית עצמה. האם פסיכולוגים נותנים על זה את הדעת?? למה לא לבקר ארגונים שמייצרים סביבות עבודה תובעניות ולא מתגמלות ומלאות ביחסי כח הירככים? זה בכלל לא טבעי לנפש להצליח לשגשג בתוך מערכות כאלה ולחוש רווחה לאורך זמן בתנאים כאלה. לא נראה אודי? איך פסיכולוגים כסוכני סוציאליזציה, כולל בפן התעסוקתי, מתייחסים לזה?

למרות שהסיפור שלי גרם לי לקבל את הרושם הזה .