די!!

נמאס לי!!! זה כל כך מרגיז! המטפלות של כולן עושות למענן המון דברים - נרות ועוגות ואיחולים ושמיכות ומחברות ודאגה ואכפתיות!!! למטפלת שלי לא חשוב אפילו אם אני מתה או חיה!!! למה היא חייבת לאכזב אותי כל פעם מחדש!!!!!!!!!!! הנה!! רואים למה אני חסרת ערך?!?!?! אפילו פסיכולוגית לא יכולה להעמיד פנים בשבילי שאני חשובה לה! לי לא קורים הדברים האלה - אצלי יש התעלמות וחוסר דאגה. אני פשוט כלום!!!!!!!!! רוצים גם להגיד לי את זה? בואו בהמוניכם - תכתבו לי מה אתם באמת חושבים - שהלוואי שאני אעוף מהפורום הזה ושאני טיפשה שלא מבינה כלום או בכיינית וחסרת ערך!! תגידו לי - מה מה שמגיע לי

הי שמלי, חשוב הוא מי שמישהו חושב עליו, אז הוא הופך ל"נחשב" הוא כאילו נוצר או נברא במחשבה אצל האחר, וזה מה שחשוב לדעתי בטיפול, ומזה נוצרת תחושת הערך העצמית...ולכל השמיכות העוגות ושאר ירקות אין מבחינתי שום משמעות, זה עניין של סגנון אישי שמאפיין בד"כ בנות. לי באופן אישי זה לא אומר שום דבר, אני לא אוהבת לתת מתנות קונקרטיות ולא אוהבת לקבל, זה מרגיש לי סתם מכביד (טוב אולי אני לא דוגמא כ"כ מייצגת לבנות המגדר ובכלל לאנשים כיצורים חברתיים). מי או מה שקובע את תחושת הערך שלך, אם אם את שווה או לא שווה זו את עצמך, אין שום משמעות למה שחושבים אנשים שכלל לא מכירים אותך, וגם אלו שמכירים לא תמיד מכירים באמת, וגם לעבר כבר אין משמעות בעצם, ואי אפשר לתלות לעד את האחריות בהורים או באנשים אחרים שחשבו או לא חשבו שעשו וכיו"ב. פורים שמח ג

אני סתם אוהבת לרחם על עצמי - זו הפניה שאני מכניסה את עצמי - בכוח. אני אוהבת להיות קורבן. תודה!

היי, אני בד"כ לא מגיבה להודעות של אחרות, אבל ההודעה שלך נגעה בי ... מכירה מקרוב מאד את תחושת הכלום, חוסר הערך, והאמונה השלמה ש – לי לא מגיע. יקרה, נכון, כשנמצאים ב"כלום" קשה מאד לזכור שזה לא באמת, שזאת רק זווית ראיה סובייקטיבית, שיום אחד הכלום יפוג ויפנה מקום למישהי, למי – שאת. ראיתי שהתחרטת, מכירה גם את זה כ"כ כ"כ טוב.... את היד הנשלחת מעצמה למקלדת, את המילים שנמלטות בעודף עצמאות, את פקודת ה"שלח" שמתבצעת כמו מעצמה, ואת תחושת האפסיות והחרטה שמגיעות מייד אח"כ... רוצה רק להגיד לך – את חשובה ! ויקרה ! ומותר לך להרגיש ולכתוב ! זה בסדר... ובעיני – הנוכחות שלך חשובה ורצויה. (עכשיו אני קצת מתחרטת.. אז אשלח מהר ואם לא נכון לך ומתערב לך מידי – ראי כלא נכתב)

באמת לא יודעת איך להסביר את זה.. אני לא חשובה.. ולא בגלל השמיכות והעוגות ושאר הדברים... גם במחשבות וסתם אכפתיות בלי מעשים סמליים. ואני לא חשובה לאף אחד.. לא לה ולא לאיש.. ואני עצמי לא מסוגלת לסבול את עצמי.. זאת אפילו לא סתם זווית ראיה סובייקטיבית - זה ממש כך! מה שהתפוגג זה הכאילו חיים שחייתי בכוח, וכעת אין כלום ולא נותר דבר ואף אחד.. . איני יכולה להתפאר בהשגים שלי, כי לא עשיתי כלום ואין כלום. ואני לא מנסה להתקרבן.. אני באמת מרגישה כך... למרות שאודי לא מאמין לי.. אני לא מכניסה את עצמי בכוח לפינה הזאת, אני שםםם תמידדד.. אני לא מחפשת את הדברים האלה בכוח, אלא רואה אותם בכל מקום ומרגישה אותם כל חיי... חזק וברור - מכולם. אני כל כך מתלבטת מה לכתוב ואיך כדי שלא תחשבו שאני רק מנסה להתמסכן - אז אני אומרת שממש לא כך.. באתי לכתוב כאן כי רציתי לכתוב מה שאני מרגישה.. אין לי למי להגיד את הדברים האלה