תוהה לעצמי וגם תהיה אליכן

לא תמיד עושים מה שרוצים. נכון? איפה עובר הגבול? עכשיו אני בנסיעה הביתה ולכן חושבת על זה. לא רציתי לנסוע לסופש, אבל ההורים ביקשו ואחותי מגיעה וצריך גם עזרה. כמובן שבסוף אמרו שאעשה מה שאני רוצה. ובכל זאת אני נוסעת למרות שהייתי רוצנ להישאר. עלה לי גם בראש, שבאחת הפגישות עם הפסיכיאט' שהייתה רגע לפני שבת. ןהיה לי קשה והייתי לבד ורציתי למות(ככ מוזר לי לכתוב את זה כי זה מוזר ומרגיש לי רחוק מאוד מהמצב כרגע. וטוב שכך). ןהיא די 'הכריחה' אותי לנסוע כדי שלא אהיה לבד. ואמרתי כמובן שאני לא רוצה ושלמה שאני אסע אם אני לא רוצה.. היא אמרה שלפעמים עושים.דברים שלא רוצים. שאלתי אותה בחזרה אם גם היא עושה דברים למרות שלא רוצה. ענתה כמובן שכן. ובקיצור... זה הרי לא ככ ברור. ותהיה נוספת- רק לי נראה שאני יחסית קונקרטית בדברים שלי כאן ביחס אליכן?? אודי, מה אתה חושב?

ברור שלפעמים עושים גם דברים שלא ממש רוצים.. אחרת החיים של כולם היו 'דבש' אם רק היה אפשר לעשות מה שרוצים... אבל צריך גם לפעמים מתי שזה חשוב לנו לא לוותר על מה שאנחנו כן רוצים ונמצא בעדיפות עליונה יותר.. זה עניין של סדרי עדיפויות ששוקלים בהתאם לנסיבות ספציפיות כנראה... ככה לי זה נראה לפחות..

הי חנה, קודם כל: נכון, לא עושים מה שרוצים אני חושבת שכל החיים אנחנו נעים בין הרצוי למצוי ובין מה שרוצים, למה שצריך אנחנו לא חופשיים לגמרי אך יש לנו את החופש לבחור. ואולי טוב שזה כך, אם היו נותנים לי את החופש לעשות מה שאני רוצה כנראה שלא הייתי עושה שום דבר. כשהיתי ילדה אצלנו בבית לא היה דבר כזה בכלל לרצות משהו, זה קצת מוזר אבל ככה זה היה,ככה הרגילו אותי מגיל אפס, שאני כלום, או חפץ, אסור היה לגלות אצלנו איזשהו רצון או מחשבה עצמאית (רגשות בכלל לא היו בלכסיכון) גילויים כאלו , היו מדוכאים בדרכים קשות משפילות וכואבות, הבית שלנו היה 1984 בגרסה המשפחתית. למרות זאת אני חושבת שהיה בזה גם משהו חיובי, משום שזה לימד לא לעשות מעצמך עניין ולא לחשוב שאתה מרכז היקום, זה לימד אותנו גם להיות סופר רגישים כלפי זולתך ישר להתחבר לרצונות ולמאוויים של הזולת. הדבר השלילי הוא שזה הפך אותנו לחסרי רצונות עצמיים, חסרי עמוד שדרה, פחדנים ומזוייפים, ובתחושה הפנימית לאנשים בזויים ושנואים ועם יד על הלב, גם בזים ושונאים את כל העולם למרות ההצגה של אנשים טובים ורגישים ומועילים לחברה, למעשה קצת חסרי רגשות. ומכיוון שלא היה לי רצון משלי, לא הרגשתי שאני רוצה משהו עשיתי כל מה שאחרים ביקשו וציפו ממני באופן אוטומטי, וכשהייתי לבדי, שזה היה המצב העדיף עלי, לא הייתי עושה שום דבר (גם היום לצערי )... עכשיו משבגרתי ועינו של האח הגדול כבר לא מפחידה אותי, זה נהיה יותר מורכב ולא ברור, היה יותר פשוט לא לרצות שום דבר (גם לא להרגיש) . בקשר לקונקרטיות ביחס לכותבות אחרות, אני לא יודעת אם את אכן קונקרטית ... את יותר ברורה, לא מדברת במטפורות , לי באופן אישי זה יותר מתאים הסוג הזה של הכתיבה. מקווה שהיה לך סופ"ש חמים ונעים. עכשיו אני אלך לבשל לשבת, למרות שממש לא בא לי, כל יום ששי זה אותו הסיפור אצלי. ג. (לא יפית) :q

היי חנה, זו שאלה טובה שגם אני מתחבטת בה. איפה עובר הגבול? כנראה שכדי לבלבל אפילו יותר, כל פעם במקום אחר. אני חושבת שאפשר גם לחלק את זה לשניים - לעשות משהו שלא רוצים כרגע כדי שיהיה לך טוב יותר בטווח הארוך, או לעשות משהו שלא רוצים בשביל מישהו אחר. הראשון, מרגע שהחלטתי שאני בטיפול, הוא משהו שאני מנסה לעמוד בו והגבול עובר כשכואב לי יותר מידי או כשהיומיום שלי נפגע. זה לא גבול ברור ונראה לי שהרבה פעמים אני זקוקה לעזרתה של המטפלת בשרטוטו. אבל בדברים הפחות טעונים אני מתמודדת איתו - בהחלט לא מתחשק לי ללמוד לבוחן, אבל כן הייתי רוצה לסיים את התואר בציון טוב, לכן לטווח הארוך אלמד (שוב, אלא אם זה עולה לי בכוחות נפשיים רבים מידי). אולי זה יותר המילים של "מתחשק לי" או "בא לי". השני... הלוואי והייתי יודעת. כרגע אני יודעת רק או לרצות או להרגיש איומה ונוראה על כך שיש לי צרכים ורצונות (ובחיי שאפילו קשה לי לכתוב את המשפט הזה. בא לי להיות ריבונית - בלי צרכים ורצונות כלפי חוץ). אני יודעת שרוב חיי הגזמתי לכיוון של לעשות למרות שאני לא רוצה, כי לרוצה לא הייתה משמעות בכלל. והיום אני מפחדת שכחלק מניסיון לשנות, אני מגזימה לצד השני. ולמרות ובגלל שחפרתי, אמשיך גם לתהיה השנייה. אני חווה אותך קונקרטית, אבל לא במובן מנותק מרגשות ותהיות. אולי יותר חיה בעולם הממשי, מתייחסת אליו. לכל הפחות יותר ממני. אני יודעת שאני מאוד לא קונקרטית, אבל אני לא חושבת שזו ממש בחירה. רק ככה אני יודעת לדבר על הנפש והרגש, כמשהו אמורפי. וזו תכונה מעצבנת שלי, אין ספק. אני מברברת שטויות בלי לומר משהו באמת. אולי קצת כמו השיר של יהודה אטלס שהעתקתי הנה, אם קראת. דיברת על קונקרטי כזה? אחר? ומה את חושבת? ומה זה אומר לך? חפרתי כהרגלי, סליחה... נעמה.

(משום מה רק עכשיו ראיתי..(בד"כ זה שולח לי למייל, להודעה הזו לא נשלח משום מה). הגבולות כנראה באמת גמישים ומשתנים ממקרה אחד לשני. רק לפעמים קשה לי להפריד ולדעת מה טוב או מה רצוי הפעם. ובקשר לשאלתי השניה- אני חושבת (גבריאלה ונעמה) שאכן התייחסתן למה שאני התכוונתי. רוב ההודעות, לפחות בעייני הן מופשטות, ואני בקצה השני של הסקאלה כנראה. לפעמים זה מעלה בי תהיות שאולי משהו בי לא בסדר. ולמען האמת, לפעמים גם קצת קשה לי לקרוא ולהבין את ההודעות. מרגישה שלא תמיד מבינה מה נאמר. וזה מטריד אותי בגלל שאני תוהה אם חסר בי משהו או שמשהו לא בסדר איתי. גם היה את המחקר של אודי וגם שם הרגשתי קצת "לא קשורה".