לקראת פורים

נראה לי שבפורום אני הכי אני... (לא ממש הועלתי למשחק)

איך באמת יודעים ? איך מבדילים בין מי שאני באמת, לבין מה שנראה לאחרים (והרי גם מה שרק אני רואה לא תמיד מדויק מספיק) ? כדי להפריד בין המסכה לביני צריך לשוב כמעט לנקודת ההתחלה שלי... צריך לקלף כ"כ הרבה מן הבצל הרב שכבתי הזה, לחתוך, לחדור, לשייף... ואז, אולי, להגיע, ולראות שלא נשאר שם כלום. תוכו של הבצל הזה כורסם זה מכבר ע"י כנופיית תולעים ארסיות. אבל אולי לא ? אולי אם אסיר את המסכה היא כן תהיה שם. הילדה ההיא, הפרועה, הטומבוי, שהייתה מטפסת על גגות עם הבנים הכי מופרעים בשכונה, ובזה לחוקים, וצוחקת בקול, ויורה משפטים שנונים וציניים בכל המבוגרים הנוראיים והאיומים האלו (כי אז הייתה בטוחה שכ-ל המבוגרים הם יחידה אחת שמטרתה היחידה היא להשפיל, להכאיב, להרוס...) הילדה ההיא, שאמנם לא סיפרה מעולם לאיש מה קורה לה, איפה היא באמת חיה, ומה באמת מכילה הכותרת "משפחה טובה" אצלה בבית. אבל למרות השתיקה – היא נלחמה !!! היו בה חיים... היא לא הסכימה להשלים עם הרוע ונאבקה על עצמה בדרכים שהיא הכירה. הילדה הזאת למיטב ידיעתי – מתה מזמן. ומה שאני אמורה למצוא מתחת למסכה שלי היא אפשרות א'. אבל אולי... הלוואי... הלוואי ואי פעם כשיהיה בי מספיק אומץ להיחשף בפניי, עוד יהיו שם שרידי חיים. נ.ב. ארוכה יצאה לי ההודעה הזאת... ורצינית, לא ממש פורימית / משחקית. מצטערת.

עפרה, דווקא בגלל שאמרת בצל חשבתי לי שאולי הקליפות החיצוניות שם כדי להגן על הילדה שבפנים. ויעברו דמעות עד שתגיעי אליה (אני? עצובה? רק מקלפת בצל...), אבל אולי דווקא כך היא נשמרה, עד שתימצא הסיטואציה בה היא יכולה לצאת. (קילפתי בצל, מצאתי בפנים, כמו בתוך קן ילדה ישנה, ילדה ישנה...) נעמה.

לא כ"כ הבנתי את החלק השני "אז, אפשר לספר שקר לגבי עצמנו. אבל - לא להגיד מה זה מה..." ולגבי החלק הראשון...שאלה טובה, "כשאני לעצמי מה אני" נראה לי שאי אפשר באמת להוריד את המסכה מאחורי המסכה תהיה עוד מסכה ועוד מסכה, אולי מה שמאחורי המסכה משתנה כל הזמן ומתאים את עצמו למסכה החיצונית ששמים באותו רגע. ואולי עכשיו החלק השני שכתבת מתאים, באמת אין לדעת מה זה מה, מה שקרי ומה אמיתי, מתי זה באמת "אני"...ואנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו על עצמנו כל מיני סיפורים. המרחק שלהם מהמציאות הקולקטיבית קובע את מידת השיקריות שבהם. זהו גמרתי להתפלסף.

אני לא אוהבת את החג הזה, אף פעם לא אהבתי, אולי משום שלא שאלו אותי למה אני רוצה להתחפש, ואם בכלל אני רוצה, לא הין דברים כאלו כמו "אני" ו"רוצה"...זה היה מציק ולא נוח במקרה הטוב.בדרך כלל זה היה די קטסטרופלי או מביש, כשהייתי בכיתה ג' לדוגמא אמא שלי החליטה לחפש אותי לארנבת שלג (?) אולי כי היו לי שיניים בולטות, הלכתי לבית ספר עם גרביון לבן שקוף שלו היה תפור זנב מצמר גפן, הרגשתי מאוד לא בנוח מאוד חשופה ועד מהרה הילדים החביבים הסבו את תשומת ליבי לכך שאני לובשת תחתונים פרחוניים... מה שכן אני זוכרת שבתור ילדה צעירה העולם נראה לי לא אמיתי, הרגשתי שאני האדם היחיד האמיתי וכל היתר לובשים מסכות, היה לי מן מחשבה כזו שכשאני עוצמת את העיניים או כשאני לא רואה המסכות יורדות ואז השדים והרוחות שמפעילים את המסכות מתגלים ולכן הייתי מנסה להפתיע את אותם שדים ורוחות לעצום את העיניים ולפקוח אותן במהירות...לפעמים היה נדמה לי שכמעט הצלחתי...הייתי ילדה קצת מוזרה. שיהיה פורים שמח ולא מפדח

שביקשתי משחק...קשה מה שבקשת, זה לא ממש משחק :( לא אוהבת לשקר לעצמי יותר!!! פעם שיקרתי שטוב לי......אז אם אוריד את המסכה אשאר ילדה קטנה, לא אהובה שרק צריכה וצריכה וכל כך עצובה ואף אחד לא יוכל לאהוב אותי כי אני רעה, כותבת מילים המון מילים ולא קוראת להם שירים כי הם סתם.......אני סתם כל כך.....אוףףףףףףף אין בי כלום :( ... ...........אוףףףף ביום יום מבחוץ אני חייכנית, חברותית, קלילה, פטפטנית ואפילו בעלת חוש הומור, אוהבת לעזור לאחרים, לעיתים בא על חשבוני......אוהבת את המסכה שלי עדיף עם מסכה......מצטערת ממש לא פורים שמח, שונאת את החג ואוהבת אותו בו זמנית, שונאת את יום הולדתי ומנסה גם לשמוח אוףףףףףףףףףףףףףףףף לא מובנת אפילו לי :( ושונאת ששאלת ועניתי.....כי אני גם אדם מרצה, רציתי שתדע, שתהיה מרוצה שעניתי.....אוףףףףףף

אוי... זהות... כל כך מבולבל אצלי בין אמת לכזב, בין אמתי למזויף. בין הזיה למציאות, שגעון או שפיות, זכריות או נקביות, פנים או חוץ, נכות או תפקוד, חכמה או פיגור, שומן או רזון, חסר או הצפה, פירוק או איחוי, קשקוש או גיבוש, עצלנות או חריצות, חוסר הסתגלות או התאמה, קוצר רוח או ים של סבלנות, חיות או מוות, ינקות או זקנה, סקרנות או אדישות, רגישות או אטימות, קומוניקטיביות או אוטיזם, תלות או עצמאות, קשיחות גבולות או הפרת כל סמכות, מורכבות או פשטות, עומק או רדידות, עניין או היעדרו, גם וגם, בין לבין, והפוך הוא היינו הך. וואלה. הא! יש לי רעיון! אשת הקונטרסטים, הפערים והעוצמות, אפשר גם ללכת בשיטת האלימינציה, לפחות כך אפשר להגיע לכך שאני בנאדם. לא נכון. אני סוריקטה. פרגמנטציה כאן ועכשיו.

אודי, זוכר, במקרה, ש'נתת' לי את המשמעות הזו לכינוי?... זהו, בעצם, הענף הקטן שלי, הקישור האישי שלי, ולחנה ועפרה, לדעתי פתחתן אחלה משחק. פורים שמח :)

אודי, זו שאלה נורא קשה, מה נראה אם נסיר את המסכה! כבר הרצת אותנו לאיזה שלב מתקדם בטיפול, חכה. :) בהתחלה רואים עוד שאריות דבק, אולי נותרת בהתחלה מראה במקום הדבר שהיא עליו, ה"דבר" עודו חיוור, טרם נחשף מספיק לעולם (או שנחשף בגיחה קצרה ולא מוצלחת). אם מורידים את המסכה מוצאים נעמה ריקה וחלולה, או, אם מורידים את המסכה מוצאים נבט נעמה שמחכה לצמוח. אולי אחד שקר ואחד אמת, אני בעצמי לא יודעת. אולי משחק בין נעמה של היום לנעמה של פורים הבא. עד-לא-ידעה... :) נעמה.

אם מסירים את המסכה מגלים הילה כאובה מאוד שזקוקה לחיבוק ואהבה להניח את הראש ולבכות על הכתף של.........???????????? נראה לי שאין לי היום הרבה מסכות יש התאמה בין הבפנים לבחוץ ועוד משהו - מגלים הילה שרוצה לחזור להיות תינוקת, לינוק משד מזין למצוץ מוצץ וללכת לגן לשחק בבובה אני יחבק את הבובה שלי הילה

אודי, זוג עיניים שעצב אינסופי ניבט מהן... אדם מאושר ושמח אוהבת ללכת לקניון לא מכירה את אמא צביה אודי :( הלב שלי מת . אמא צביה חזרה בראשון.לגבי היא מתה.היא כבר אין. היא עשתה טעות נוראה בשישי ,בעקבות זה היא מתה-גם אני לא קיימת הגעתי לפגישה בשני בשלישי וברביעי. בשני ושלישי לא הצלחתי אפילו לפקוח את העיניים.ישבתי בשתי הפגישות הללו על הספה וכל הזמן ירדו דמעות.לא הוצאתי הגה. ברביעי כבר הצלחתי לומר כמה מילים וגם לפקוח עיניים. אבל היא כבר אין. היום ובשישי לא נפגש היא חולה. זה לא מרגיש כלום. היא מתה-גם אני.

במבי יקרה, פסל קרח עצוב... כבר הפשרתן יחד בעבר וחזרתן לחיים, וגם הפעם תפשירו. נקרא כלום-אין-מורבידי אצלך, אין חוץ ואין פנים, וזה נשמע כמו צניחה תהומית כזו, שכבר מפסיקים להרגיש את הנפילה. שולחת כוחות ואמונה שכמו תמיד תחזרו לעצמכן. נעמה.