לאן נשוב?

עוד שבועיים בערך פגישה ראשונה אחרי ההפסקה (אפילו דיברנו). ועצוב לי שאאכזב. אבוא עיסת נעמה חיוורת, כמה צעדים גדולים אחורה מהנקודה בה נפרדנו. מדמיינת את עצמי מתיישבת על הספה, והגוף (הגדול, גדול, גדול הזה) מלכלך אותה באיזו תמצית של גועל או רוע. ומבט של התנצלות על הפנים שלי, ואיזה משפט פולני כזה: "אבל הזהרתי אותך לא פעם". מעניין אם ההפסקה הזו שברה את חוט האשליה שאיפשר לה לאהוב אותי. מעניין אם כשאחזור פתאום תבין שטעתה, שאני רימיתי, שצריך להעיף את הנוכחות המטמאת שלי. מעניין מה נשאר אחרי שההרגל נוער. עצוב לי. נעמה.

נעמה, יקרה, נראה לי שמי כמוך יודע, ובטח שיותר ממני, ושאין צורך לומר, זה משהו שמרגישים, (אבל מה? מרגישים ושוכחים, מרגישים ושוכחים, כמעט מיד) עד כמה המלחמות האלו פנימיות ואיך שמקום, אדם, רחב יכול לתת להם כר ולהיות המבט שמצטרף לכוחות הטובים, (או בכלל להפסקת אש), שמזכיר, מאזן. רוצה לשתף אותך, שביחד עם השיבה שלך, לי יש התחלה חדשה, שיש בה, אני חושבת/מקווה, משהו מיטיב. אז אולי ניתן ידיים, ונחזור ביחד... וראית, נעמה, שירד קצת גשם מיטיב היום?... איתך, גילת.

חמושות במגפי גומי, נדלג לתוך השלוליות שנוצרו. התחלות... בהצלחה לנו. נעים לקרוא את קולך. נעמה.

תמיד יש לך שיר שמתאים בול, מה? :) דמיינתי לי את החשיבה שלך מתנהלת במסדרונות של מילים וצלילים משולבים. תודה. מקווה שיהיה יותר טוב... נעמה.