לאן עכשיו

אודי, אני מרגישה כמו חולה סופנית, כאילו אין מרפא למחלה שלי. סוף השבוע שוב גורם לי להרגיש כמה איני מחוברת, כמה אנרגיות עלי להשקיע בתפקוד של אמא שבת לארבעה ילדים בגילאים מגוונים, כמה נורא להרגיש את המוות ששוב גובר ומותיר אותי חלשה, חסרת אונים ומיואשת. ואיזו אמא כל כך רוצה ללכת אחרי שבנתה חיים שלמים ויצרה חיים. זה לא מובן ואף לא מתקבל על הדעת, ולא מקובל, ומותיר אותי בודדה. אין מקום למוות שלי, לזאת אתה ודאי מסכים. אף אחד לא מוכן ללוות אותי. אני במלחמה הזאת כבר שנה וחצי, עשיתי הכל, כל מה שאמרו והיה צריך אבל נראה שלפעמים צריך לוותר. לשחרר וללכת. אני פוחדת. ההכרה הזו שהכתה בי לפני חודשיים שוב חוזרת. הבת שלי המתבגרת אמרה היה צריך לסגור אותך לכמה שנים. גם עם הכעסים האלה והפחדים של הסביבה אני צריכה להתמודד עכשיו. אתה מפגין המון בטחון וידע, אולי תדע לאן עכשיו. תודה

מילי, אפשר ליצור מקום לרצון שלך למות, בלי ללוות אותך בדרך היורדת שאולה? תוכלי להרגיש ביחד ולא בודדה אם ילכו איתך יד ביד ברחוב, אבל לא יסכימו ללכת איתך להסתכל מה יש בקצה התהום? אפשר לעזוב את היד ולרוץ להתבונן לבד, אבל נראה לי שדווקא שם הכי בודד וכאוב. ילד שבורח תמיד זעוף פנים ומתוסכל. היד החזקה שתומכת מגבילה את הבחירות לפעמים, ולרגעים מהבלבול מי אוחז במי אולי עולה הצורך לברוח ולהיווכח שהמבוגר לא כופה את עצמו ושזו כבר לא הגנה עליך. מאחלת לך יד טובה כזו, שמרגישה עוטפת ומכוונת, שתדע לאן צועדים. נעמה.