אם..

אם למטפלים מותר לפשל ולטעות על חשבון הנפש שלי, למה הם מרשים לעצמם לקחת תשלום בכל מקרה? קצת מעוות לא? יש דברים שהשכל הישר שלי מתקשה להבין

אם לא לוקחים את האפשרות לטעות ולפשל, לא זזים לשום מקום. "מי שלא מנסה, לא מגיע למטרה ב-100% מהמצבים" ואז נשאלת השאלה איך זה משתלב עם העובדה שטיפול הוא בחיים האמיתיים. אפשר להסתכל על זה בשני אופנים: אפשר להגיד שכל דבר בטיפול תורם לו ולאדם בסופו של דבר, ההתמודדות עם התסכול וכל הדברים האלו שהרגיז אותך לשמוע היא חלק מהטיפול והקידום(אפשר גם להסתכל על ההיפוך הזה כאיזו רמייה, אם מעדיפים). נראה לי שיש פעמים שאני מסכימה עם זה ויש פעמים שמה לעשות, יש דברים שפשוט מעכבים את הטיפול, מצד המטפל וגם מצד המטופל. כמו שבחיים יש דברים כאלה. ויש את אופן ההתבוננות השני שמשתלב איתו - גם כאשר יש פשלה, וגם כאשר היא מצד המטפל, המשמעותי הוא ההתמודדות איתה אחר כך. התשלום הוא על הפגישה והעבודה שהמטפל משקיע בטיפול ועובד קשה (סליחה על החזרה על הביטוי הזה בפנייך, אני פשוט באמת מאמינה בזה). אני יודעת שאחרי פגישות קשות וטעויות המטפלת שלי אומרת לפעמים "חשבתי על זה אחרי הפגישה ו...". כלומר, היא לוקחת אחריות על הטעות שלה וחושבת מה לעשות איתה. זו עבודה, לא? בסופו של דבר, כמו כל שירות (למרות שזה לא כמו כל שירות), את משלמת על מה שהיה כי הוא נעשה כבר, בין אם את מרוצה ובין אם לא, וההחלטה האם לחזור לבעל המקצוע נותרת בידיים שלך. ונראה לי ש"מותר" לפשל ולטעות זה שילוב בעייתי. אף אחד לא שואל אותנו ממש. :) נעמה.

מימה, הי שוב, הרשי לי להמיר קצת את השאלה שלך: הורים במקום בעלי מקצוע / מטפלים פסיכולוגיים. יש הורים שעושים טעויות הרות גורל בגידול צאצאיהם. הילדים משלמים על כך, ואני מסכימה שזה מאד לא פייר, מעורר זעם והמשאלה לפיצוי מאד מובנת. אין לי הרבה מה לומר זולת איחוליי לכולנו שנוכל למצוא ולתת לעצמנו את הפיצוי הזה. סוריקטה

האקסיומה מי שלא עושה לא טועה, היא בעייתית. בזה אני מסכימה עם מימה. אם פסיכולוג טעה ושגה בטיפול מסויים. המטופל התדרדר, ולא היתה הטבה..... אני מסכימה איתך מימה, שהפסיכולוגיה שמשליכה דברים על המטופל היא בעייתית. וכאן אני שואלת אותך אודי, אותך נעמה החכמה. מהו הגבול???? האם רק כשמטופל יתאבד המטפל יצטרך לקחת אחריות ???? ומה קורה כאשר מטופל ניזוק??? מי אמור לבדוק/ לאכוף/ לתת גב למטופל??? אני מסכימה עם זה שרוב רובם של המטפלים מתאמצים ועושים עבודת קודש. אני מדברת על אחוזים בודדים. הילה

היי הילה, אני רואה הבדל בין טעות של מטפל לטיפול כושל. טעות היא משהו נקודתי ובלתי נמנע, לדעתי, ואליו התייחסתי כשכתבתי שהעיקר הוא ההתמודדות איתו. גם אני, אגב, מתקשה עם ההחזרה של הכל למטופל. כמו שכתבתי, יש פעמים שמטפל טועה ולא צריך לעשות את זה ורדרד ויפה. לקיחת האחריות כאן היא לא ברמה של אובדנות, היא ברמה של פגיעה או קצר שקורים בין אנשים, ואולי מרבית האחריות היא אצל המטפל שידע לדבר את זה ומה לעשות עם זה. הטעויות יקרו לדעתי, בהיותם של המטפלים אנשים. כאן כבר התערערתי עד כמה זו תפיסה שלילית שלי את האנושות וכמה זו תפיסה ריאלית, אז לפרשנותך. :) טיפול כושל הוא כבר משהו יותר חריף ונראה לי שמשחק אחוזי האחריות כאן בעייתי. כי מצד אחד, ברור שהמטפל הוא "המבוגר האחראי" ושהרבה פעמים המטופל לא יכול לשמור על עצמו, ומצד שני, ברור גם שישנם מצבים שאדם לא במצב לטיפול או לא משתף פעולה. יש לדעתי גוף רשמי כלשהו, בטח אודי יצביע עליו, שאמור להיות חסר פניות ולקבל תלונות של מטופלים, לנסות לשמור עליהם מפני אנשי מקצוע פוגעניים. נראה לי שאנחנו מדברות על עוצמות שונות של טעות ופגיעה... נעמה.

היי הילה, אני שאלתי את אותה שאלה וקיבלתי תשובה "נוזפת" מאודי )-: מסכימה מאוד איתך ועם מימה בנושא הזה. נטע.