מוכנות לשתף?

כשאתן ממש רוצות לפגוע בעצמכן, כשהלהרגיש או הלא להרגיש כבר יותר מידי, מה אתן עושות? מה עוזר לכן? ברור לי שזה אישי לכל אחת וכו', ובכל זאת אני רואה בזה ערך.

הי נעמה, ככה - מסכימה שזה אינדיבידואלי, ובכל זאת אשתף בחלק. ברגעים הכי עוצמתיים וקשים לא מצאתי משהו שעוזר, לצערי. ברגעים האלה, שחולפים, אני רואה את עצמי במצב מסוכן של אשפוז, ואפילו אני קוראת לזה פסיכוטי (הגדרות אישיות שלי). בכל מקרה, לכן גם כתבתי לך אז את שכתבתי. ובכל זאת דרכים לא הרסניות ואפילו בונות, שנחשבות בעיניי פעולות אינטנסיביות ואני מוצאת לפירוק אגרסיות (וכן, יש בהן כבר ויסות ועידון, וגם צריך עבורן מוטיבציה...) לפעמים קופצת בחבל, אם כי לא ניתן לקפוץ בסשן אחד לאורך זמן, אלא בפולסים; לפעמים עושה כביסה ביד ומפרקת על הכביסה את העצבים; לפעמים יורדת לגינה (אחראית גינון בבניין) וגוזמת שיחים, מנקשת עשבים שוטים, או מקלטרת , בקיצור עבודות אדמה שהן פעולות, שיחסית, אני יכולה להתמיד בהן לאורך זמן; יש לי מכשיר כזה שחותך לסלט, גם זה יכול להיות. לשחק קנדי קראש במחשב, ולבחור רמה שיש בה הרבה 'פצצות'; עוד רעיונות שעולים במוחי - לישת בצק, הפעלת בלנדר לכתישת קרח, נגינת סקרצו של שופן על הפסנתר. יש? סוריקטה

היי נעמה, כשאני רוצה לפגוע, אני יוצרת קשר עם המטפל (לפחות זה ההסכם בנינו). לפעמים זה עוזר ולפעמים לא. לפעמים אני עושה אמבטיה עם מים ממש ממש קרים, וזה מפחית קצת את הדחף. מקווה שעזרתי. ובנימה אישית, אני "רואה" כמה קשה לך לאחרונה. את נאבקת כדי לשמור על עצמך. תמשיכי במאבק. אל תוותרי!!! אני אומנם ממעטת להגיב אבל קוראת אותך ובהחלט מזדהה.

.. אמממ... מה אני עושה ???.. המממממ... כן..לא נוח לי..לא אוהבת את המצב /אותי.. לא אוהבת להודות .לא בפניכן וגם לא בפני.. מס' דברים: *מלעיטה את הגוף שלי בסוכר לבן עד שאני לא רואה,לא שומעת ולא מרגישה..המון המון שוקולד ועוד שוקולד ועוד ועוד שוקולד... *נוהגת על הכביש כמו פרא אדם... אם כי היום אני מצליחה לפעמים לעצור בצד ולסמס לאמא צביה (בד"כ, הקוד לחירום הוא כשאני מסמסת רק את שמה של אמא צביה-מילה אחת ) וכשאמא צביה מתקשרת מיד,בד"כ משהו נרגע בי..וכשאמא צביה לא מגיבה מיידית אז.... :(( *כשאני לא מסוגלת יותר עם הרגשות שהטיפול מעורר ואני חייבת לחבל,אני פותחת בשירותים את הארונות שלה ומשתפת אותה שפתחתי (אני יודעת שהיא לא מסכימה ומתחרפנת כשאני פותחת משהו ללא רשות ולכן אני פותחת -כדי לחרב אותה-אותי-את הטיפול ). קרה גם שהעפתי בכח את הכרית על הרצפה ורק בנס העציץ שעל השולחן לא התנפץ) *לפעמים כשאני כבר לא מסוגלת,אני שותקת עד שיוצא ממנה עשן לבן. לי מאוד קל לשתוק..אני מסוגלת לשתוק גם 4 פגישות שלמות.. מאוד קל לי להתנתק ולהכנס לעולם הפנימי שלי..זה בין הדברים שיותר קל לי ואני רגילה לעשות.. מה עוד ??? לא זוכרת.. ואת נעמה ?? מה את עושה ?? איתך-במבי.

אני מבקשת עזרה ולדבר עם מישהו מתחיל במטפל ..... ויש הרבה אנשי מקצוע..... עד שמישהו חוזר אלי, אני אומרת לעצמי אל תעשי שום דבר אימפולסיבי שתתחרטי עליו..... משפט של המטפל שחדר ,......... מה עוד???? אם אף אחד לא יכול- מתקשרת לערן 1201 לקו לנפגעות 1202 אם אני מסוגלת אז גם לצט בסהר..... אחרי זה כשנרגעים. מוזיקה ושרה בצרחות או בדמעות שוקו חם....@@@ קליפ של קומדיה שיכול להצחיק - עדי אשכנזי 101 הישראלים , שכיבה על שמיכה מתחת לשמים, ומכוסה בשמיכה...... הרבה קישקושים ואגרסיות במחברת שהמטפל קנה לי.... והכי חשוב מהכל!!!! כותבת הודעה לאודי, נרגעת, ואחרי יומיים קוראת את אודי מרגיעה, מתעצבנת , צוחקת , הכל לפי העניין....... הילה

היי בנות יקרות, תודה. אם יש לעוד בנות להוסיף, אשמח לשמוע-לקרוא. כשהיה טיפול, או כשהוא לא היה בהפסקה או איך שלא תרצו, גם לי היה הסכם עם המטפלת. להודיע לה כשאני מתכוונת לפגוע בעצמי, ואם אני יכולה להתאפק עד שנדבר. ולא תמיד עמדתי בזה, לפעמים רק בדיעבד הודעתי לה, כדי שלא תמנע ממני לפגוע בעצמי. אבל בסופו של דבר זה עזר לי להימנע מזה לגמרי. שמעתי את החמלה שלה כבר לפני. ועכשיו מצאתי את עצמי מאבדת את הקול החומל שלה ובדרך מאבדת את עצמי... סוריקטה, נפלאה בעיני ההמרה שאת עושה לאנרגיות של הכאב לעשייה. כרגע אני לא שם, יותר במצבים הקטטונים שאת מתארת על עצמך. למרות שאני מכירה את הבהייה הזו (בשולה המוקשים, האמת. לפני עידן הקנדי קראש), ומזדהה איתך בהקלה שזה יכול להביא. נטע, את יודעת, גם אני לפעמים צריכה להביא את הגוף שלי לטמפרטורות קיצוניות. אני מתקלחת במים רותחים עד שיוצאים ממני אדים, או, כמו לפני כמה שבועות, יוצאת החוצה לקור בחולצה קצרה. ישבתי לי מול הים והסתכלי על הגלים, התאבכות הורסת, התאבכות בונה. תודה שחלקת, ונעים לשמוע אותך. במבי, אני יודעת שזה להתמקד במשהו לא קשור, אבל נגעה בי התמונה שלך מטיחה כרית על הרצפה וההרס שזה כמעט יצר. איך משהו כל כך רך, בשילוב עם מספיק כאב וזעם, יכול גם להיות חזק. מה הצלחתי לגייס לעצמי בינתיים? תמיד אני יכולה להמיר את הפגיעה הקונקרטית הברורה של החיתוך בפגיעות מסוג אחר, בעקיפין. אבל אני לא מחשיבה את זה כהתמודדות. הלכתי ברחוב היום וראיתי ניידת לתרומת דם. כשהנושא הזה בראש חשבתי לפתע איזה תיעול נפלא זה יכול להיות! לא נתנו לי לתרום דם, ונראה לי שלא הבינו למה אני על סף דמעות. את הסכין, שהייתה פעם איתי בתיק לא משנה לאן הלכתי, השארתי בבית של ההורים. יש בזה משהו שמרחיק אותי, כאילו אם זו לא הסכין המיועדת אז זה לא מתאים (היא בכלל ורודה וצבעונית. כשסיפרתי למטפלת דיברנו על המשחקיות שבזה...). ומשהו שליווה אותי אתמול-היום, וקשה לי להחליט אם הוא בריא או לא. עצמתי עיניים, הסתכלתי על הצלקת הקטנה שנותרה לי מפעם שלא חושבה כהלכה, ונזכרתי בפרטי פרטים בפעם ההיא, כאילו אני שם. העלתי במחשבה את כל הפרטים מהסיטואציה, כמו להיות בה שוב, והיה בזה משהו מרגיע כמעט כמו בפגיעה עצמה. והקור-חום הקיצוניים, כמו שכתבתי לנטע. ובעיקר לא מצליחה, ובוחרת בחיתוכי הנפש האחרים שבארסנל... תודה לכן, נעמה.

הי נעמה, שאלות מעניינות לך.... יש כל מיני דברים שאני עושה, אך לא בכוון של לעזור לי – להפך... אנסה לשתף קצת , דבר ראשון אני מתנתקת – לא עונה לשיחות/ סמסים / ווצאפים/ מיילים... אפילו (ובמיוחד) אם זה חשוב לי. לא מרשה לעצמי להיות עם עצמי / לחשוב ולו לרגע (– מכאיב מידי) מתקיפה את עצמי במתקפת סדרות / סרטים / מוזיקה מציפה , העיקר שלא להרגיש. נצמדת לאוזניות ולמסך כמו לחמצן. לא מאפשרת לעצמי שום פעילות מהנה. כובלת את עצמי במיטה. מצמצמת נוכחות. בקיצור – מנסה להעלם...

אבל כשממש רע לי, אני פשוט רוצה להתאשפז. נשארת במיטה ובוכה. בד"כ מה שקורה, זה שאני מתקשרת למטפלת ואז אנחנו מדברות ואני מצליחה לצאת מהמחשבות האובדניות ולמצוא פתרון זמני. במקרה שאני ממש לבד ולא הצלחתי להתקשר אליה (לא מהיבט הטכני אלא חוסר מסוגלות לצאת מהמצב הזה ולהצליח להתקשר), לעתים אני נכנסת לצ'אט של ער"ן, זה עוזר לי לאט לאט להירגע ולצאת מהדיכאון.

ובדכ כשאני לבד כי מול אנשים עדיין קשה לי להראות פגיעות כזאת

ציניות ועוקצנות, כל מיני הערות מתגרות שאנשים זורקים כאילו בצורת שעשוע אבל לי מרגישות לא נעים ומצביעות על דינמיקות תת קרקעיות שבחוויה שלי יש משהו פוגע בהערות כאלה ולא קליל, צובט ולא נעים.. האם זה נורמלי שאני כזאת רגישה? איך אפשר לא להיות? זה בגלל הפצע הנרקיסיסטי והטיפול אפילן החריף אותו. אז יש פתרון אודי? זה מייאש שאין פתרון אמיתי ויעיל להציע. או שאולי רגישות כזאת זה לא בהכרח רע? אבל זה מרגיש כמו חולשה ככה שכל הערה יכולה להשפיע לי על ההרגשה ולהוריד . רוצה להיות חסינה מהשפעות כאלה. אז איך?

תודה שהוספתן גם אתן. הילה, נדמה לי שכבר לא מעט זמן שאת משכללת את יכולת העמידה בצורך האימפולסיבי. נעים לראות אותך מצליחה להיעזר ולהתגבר על הצורך האלים כלפי פנים וכלפי חוץ. עפרה, לא פספסתי את ההתנתקות המכאיבה, המצמצמת והלא בריאה שתיארת. מכירה אותה בכאב מקרוב ומאחלת לך לפגוש בה כמה שפחות. ויחד עם זאת שמעתי גם פעמים שאת מצליחה לעשות משהו שהוא לא פוגעני. להיבלע בטלויזיה/סרטים/מוזיקה נשמעת לי דווקא דרך בריאה יחסית, להניח רגע את שלך בצד ולהתחבר למשהו אחר. נראה לי שיש לא מעט יוצרים שהיו שמחים לשמוע שזה השימוש באמנות שלהם. אולי הצעד הבא הוא מההתחברות הזו להתקדם להתחברות ללא ההעלמה העצמית... חנה, הרגשתי תוך כדי קריאה את התנועתיות הזו מחוסר העשייה לפניה לעזרה. וזה המון בעיניי, זו בהחלט נראית לי תשובה. תודה ואיחולים לשבוע בו השרשור הזה בכלל לא רלוונטי, נעמה.