סימן שאלה

אם היה ככ גרוע בטיפול ההוא אז למה לא קמתי ועזבתי? נראה לי שככ רציתי להיות כמוה וחשבתי שהיא תוכל ללמד אותי 'איך עושים את זה'. רק מעצם דמותה לעומת דמותי כבר הרגשתי יותר נחותה ונכנסנו לכאן מרכיבים אובייקטיבים שלא ניתן להתכחש. זה לא היה רק 'השלכות'. משהו במשיכה הזאת השאיר אותי שם. באמת רציתי ללמוד איך להיות 'יותר כמוה'.וכמובן בנתיים רק פספסתי את ההזדמנות לבדוק איך להיות. נקודה. כי שחיים מתוך השוואה אתה בכלל לא פנוי להיות אתה ולהרגיש את עצמך. למה לא הלכתי? למה לא עזבתי? לעזוב זה קשה כשיש הקשרות רגשית וגם הרגשתי שלדברים אמורה להיות איזושהי משמעות קוסמית. שזה לא סתם שרירותי. שאם הגעתי אליה זה לא רק מקריות צרופה. הצורך הזה לחשוב שאנשים שאנו פוגשים בחיים הם מן 'מורים לדרך' , באו ללמד איזה שיעור על עצמנו, קטן או גדול... היה לי קשה לחשוב על זה במונחי 'טעות/חוסר מזל/תאונה/פקשוש'. אחרי הכל היא כן הייתה משמעותית .. רק חבל שזה הרגיש כאילו לרעה.. ואולי מה הלקח שלי לקחת משם? לא יודעת אודי. שמטפל אומר 'עבדתי קשה' ומצדיק תעריפים, וגם מטפלת אחרתשכבר מכירה אותי ואת הרגישות בנושא לא אומרת זאת כך אך עדיין שומרת על גובה תעריפים. בתור אחת שמרויחה מינימום כי אין הרבה עבודות שאני מסוגלת לסבול זה חורה לי ואני בוחרת לוותר על הטיפול. עד כדי כך. עד כדי כך חורה לי משהו בפער. עצם הפער כבר לא מאפשר לקבל את העזרה. זה פרדוקס כזה שנוצר. ואולי, והלוואי, אולי גם אני פשוט במקום יותר טוב ובאמת לא חייבת את הליווי הזה יותר. זה לא שאין לי מצוקות וקשיים אבל אני פחות 'מתפרקת' מהם נראה לי. העולם פחות מתערער לי. לא חייבת את הליווי כדי להתמודד לפי יכולתי הצנועה ולבוא המגע עם העולם ולהשתפשף עם החיים. הייתי רוצה מאוד להרחיב את המסוגלות הזאת אבל הפער החברתי שמתגלם ביחסי מטפל מטופל לא מאפשר לי להפיק תועלת אמיתית בכיוון הזה בעזרת טיפול. וגם אני מאוד רוצה להצליח להתמודד לבד. הנרקיסיזם שלי דורש את זה כיום. למרות שעדיין הקיום שלי די מצומצם סהכ.. אולי זה מה שמתאים לי וזהו? :/

תוכל לציין כיצד הבנת את ההודעה הקודמת לפני קריאה בהודעה זו ואיזו הבנה נוספה לאחריה?