כבדות וטיפול

היי אודי. קיים אצלי קושי להרים את עצמי לפעול. יש מן חוויה של כבדות ותמיד חשה שעליי לנהל מאבק כדי להתרומם ולפעול כבר. ההיפץ מנמרצות, מחריצות. למשל לקום בבוקר מהמיטה ולהתחיל להתפנות למשימות היום (כאלה שאין להן מסגרת מחייבת-שזה משהו שיותר דוחק בי להזיז את עצמי-למשל הצורך/חובה ללכת לעבודה) הכבדות היא בעיקר מתי שזה תלוי בי, אני אמורה להיות המניע הפנימי של עצמי. אגב בטיפול האנליטי כאשר ביקשתי תוספת זמן ונזקקתי שהיא תענה לי בחיוב הסירוב שלה לבוא לקראתי כפי שקיוויתי (היא ניסתה להציע פשרה ו'התמקחנו' מה הפשרה תהיה). אני זוכרת שהייתי זקוקה לתחושת שליטה, ולחוות תקווה שהעולם בה לקראתי והיא הסבה לי את ההיפך הגמור בחוויה, שאין לי שליטה , שתקווה פנימית לא משנה כמה חזקה אין לה השפעה על הנכונות שלה כגורם חיצוני להענות לי ואז נחרבה תחושת התקווה וגם דמותה כ'אובייקט' טוב. ומה שהיה מוחשי לי כ"כ, למרות שזה נוגד את ההגיון , זה שהייתי צריכה שהיא תתאמץ, שתסכים. זוכרת גם שאמרתי לה 'תתאמצי בשבילי'. הרגשתי שאיבדתי יכולת להגיע למפגשים. ממש כאילו יש כח פנימי שלא מאפשר לי. מחסום. אולי אפשר להגיד שזה הכל 'מתוך אגו' אבל העובדה הייתה שבאמת הרגשתי שאי אפשר וסבלתי המון. אולי זה קשור? הרי להרים את עצמי לפעול פעולות אמור להיות קשור למוטיבציה פנימית של בן אדם. זה כביכול אמור להיות בשליטה מלאה שלי. אבל זה ממש קשה. אפילו כשמגדירה לי משימות, יש קושי וחוסר חשק וממש כבדות. מן כח משיכה כזה ... האם יש דרך לטפל בזה?? נראה לי גם קשור לעניין של 'אחריות על הרצון'. כי קשה לי להגדיר רצון באופן שהוא באמת מוטען במוטיבציה כמו שצריך ועקבית!. קשה לפעול ממש. בלי להמתין שעות בשכיבה חסרת מעש עד שמתרוממת. וזה משהו שמפריע לי. איך מטפלים? איך נפטרים מזה? רק שתדע לך אודי שלמה כעסתי ושנאתי את המטפלים כ"כ? הרגשתי שאם היא הייתה עושה את המאמץ הסמלי ההוא זה היה מאפשר לי להפנים יכולת למאמץ משל עצמי. זה היה משמח וממריץ אותי. ככה זה הרגיש. היום כ"כ ברור לי בעקבות 'משבר טיפולי' שזה תלוי רק בי (וגם הגיוני) הרי רק אני שולטת בו בגוף שלי כדי להתרומם ולהניע את עצמי לבצע דברים, כך גם אני אמורה לשלוט בהגדרת הרצון שלי שלשמו פועלים, לא?. אז איך מעיפים את הכבדות ומכניסים נמרצות?? או שלעד זה יהיה תלוי בלעשות בשביל משהו מחוצה לי, אובייקט חיצוני, מסגרת חיצונית, כדי שיקל עלי לנוע, שיתבע ממני לגלות מוטיבציה? אני רוצה שתהיה לי מוטיבציה מבפנים לעשות למען עצמי, לא להתעצל. יש לך רעיון איך מטפלים בזה? (או שמה שאנשי מקצוע פה יודעים לעשות זה לספר לי כמה שהם בעצמם 'עבדו קשה'. זה בטח שלא עוזר לי!) . איך מטפל/טיפול יכול לעזור לי להיות מסוגלת לעזור לי בעצמי בנוגע לענייני התרוממות לפעולה והנעה? איך יעזור לי להפוך לכח המניע של עצמי, מבפנים? ואגב האם תכונה זו גם כן מושפעת מטיב הטיפול שזוכה התינוק/ילד מהוריו או שזה משהו גנטי? תודה.

מימה, הי, דעי, ראשית, שאני מזדהה רבות אם רגשות שאת מתארת. דבר קטן לומר - גם לי היו בטיפול פנטזיות על תזוזות 'קטנות' מכיוונו של המטפל. שהן יניעו אותי. בדיעבד אני יודעת שהוא בא לקראתי, רק שפעמים רבות היה קשה לי לראות והייתי מעין כפויית טובה. בכל מקרה, בפועל ראינו שהרבה מהפנטזיות שלי הן די בולשיט ולא מחזיקות מים. היו לי המון משפטים כאלה ש'לו רק היית עושה משהו ספציפי בעיתוי מדויק אז זה מה שהיה מרגיש לי כוח וחיים'. והתחושות היו מאד חזקות ובטוחות. המחשבות הללו, כנראה, איתי גם היום, אולי אפילו כגורם מאד מעכב. על כל פנים, שוב, המציאות הראתה שהעניין מורכב יותר. לו היה זה פשוט... לעתים הכבדות אצלי נובעת כתוצאה ממלחמות פנימיות שיש להן כוח לגזול המוני אנרגיות, משהו שהוא מעין ערבוב פנימי בין האמא הפנימית לביני. כנראה שהמפתח הוא הנפרדות. סוריקטה