שינויים

איך אפשר לעכל אותם? עושה צעדים חדשים אל הלא נודע אבל רק בדיעבד אפשר יהיה באמת לשפוט.. ההרגשה היא של קפיצה למים. קפיצת ראש בלי לחשוב מדי.. בלי לתכנן מדי, בלי להתכונן מדי כי יש גבול עד כמה באמת אפשר להתכונן לדברים.. לפעמים מגלים אותם כמו שצריך רק תוך כדי שאתה כבר שם.. וזאת האימה. מה אם מה שאגלה יהיה שלילי? מה אם יהיה לי לא טוב ולא נעים? אז בהזדמנות הראשונה שאפשר קמים והולכים משם.. לא ככה אודי? זאת לא סיבה לא לנסות. זאת לא סיבה לא להעיז.. שינויים. קשה לעכל אותם. הריגוש העודף גורם לי לדבר מהר ולהסתחרר.. יש אנשים שבשבילם שינויים זה יותר קל? האם באמת אפשר לשלוט בכל דבר בלי לבקר את עצמי בדיעבד איך לא חשבתי על הזה ועל ההוא.. ועד כמה חשוב להקשיב לתחושות הבטן בזה.. ועד כמה באמת אפשר למצוא מענה מושלם לצרכים והעדפות בלי שאצטרך ליישב בין שלילי לחיובי כל הזמן? אולי קופצת מהר מדי למים? אבל במצבי המעוכב מרגישה שכבר אין ברירה. שחייב לקפוץ ועכשיו. שחייב. חייב להסחף עם הזרם הזה ולתת לו לקחת אותי לאינשהו. כי אחרת לא ארגיש 'חיה'. ולנצח אכעס ואחוש החמצה ומחנק. אז איזו תחושה היא יותר נוראית? החמצה ומחנק או ריגושיות יתר ואי ודאות וחוסר שליטה בסובב והכרח לעיתים ליישר קו לפיו על חשבון העדפותי שלי? איפה משרטטים את הקוים האדומים שלנו? ואיך אפשר לדעת איפה הם עוברים אם אף פעם לא מנסים כלום ולא מעיזים ? שינויים זה קשה אודי. קודם קופצים למים ורק בדיעבד מגלים עד כמה הם שקטים או גועשים, קרים או חמימים, צלולים או עכורים.. ולפעמים יש פחד לגלות דבר שלילי ולהאלץ להתקע שם. ולסבול את זה. אבל לפחות אני צריכה לסמוך על עצמי שברגע שתהיה לי הזדמנות אפשר לקחת את הרגליים וללכת משם. שאין מה לנסות לשנות את הסביבה אלא לקבל החלטות שהן טובות לי ומשרתות אותי. זה קשה. זה קשה כי תמיד פועלים בתנאי אי ודאות בסופו של דבר. מי הבטיח שמשהו טוב יותר מחכה לי אי שם... אודי... איך יש אנשים שנראה שתמיד מגיעים לטוב ביותר עבורם? הלוואי וידעתי מה הסוד כדי למזער לעצמי את כמות ההתנסויות הלא נעימות בחיים. ואולי עליי לחשוב שמהן צומחים? כל כך הרבה שאלות וכל כך מטט תשובות. אי אפשר לדעת מה נכון ולא נכון. זה לא כזה פשוט. הלוואי וידעתי תמיד מה נכון יותר ומה פחות. בלי תחושה של 'הולכת לעשות טעויות' .