מטרות

אודי אחרי הטיפול שהיה אני מרגישה שהפסקתי להגדיר מטרות. כאילו לא מבינה מה בכלל הכיוון שלי בחיים. מה אנשים רוצים בדכ? קריירה, זוגיות, הורות...מרגישה שאין בתוכי מוטיבציה לאף אחד מאלה. כל החיים חיפשתי אחרי הבבואה של עצמי. להזדהות נרקיסיסטית עם משהן. תחום שיתן תחושת שייכות וזהות. עכשיו נגמרו כל ההזדהויות אחרי הטיפול, כולל הנטיה להזדהות עצמה. ויש רק מודעות אבל אין חשק . אני לא יודעת מה אני רוצה ואני גם לא יודעת למה לרצות. הרבה ממה שאמור להיות מהנה עושה לי חרדה או מתוסבך לי בצורה כזו או אחרת. אני לא מבינה, נידונתי לחיים קטנים מצומצמים ואפורים ובנתיים להזדקן למות וזהו? אני רוצה להנות מההווה שלי. להרגיש דרייב חשק אנרגטיות.. למה אין לי את זה. פעם הה יותר. זה מן דכאון? אני לא יודעת מה זה אבל אני רוצה להרגיש חיה. ולפעמים יש רגע שבאימפולסיביות משהו יוצא ממני. מן אנרגטיות וחיוכים. אבל לרוב לא. אין בי כלום מלמד ההיסטוריה המבולבלת שלי. ומן זהות משובשת עכשיו ללא חווית רצף נורמלית כדי להסביר איך הגעתי מנקודה א לנקודה ב. ככה זה שברקע יש משבר.. אוף. ויש לי הרבה יותר מדי מחשבות והרבה פחות מדי צלילות בראש והתמקדות במעשים. חסרה לי היכולת להגדיר מטרה ולפעול למימושה. אני רק מתכננת במחשבות רעיונות פה ושם וזה בקושי מגיע לשלב ביצוע. ואם כן אז כל דבר בצעד קטן .. ובנתיים כל העולן עוקף אותי בסיבוב.. רואה אנשים בשבוע מצוי אחד של חייהם צוברים יותר חוויות משנת זמן אצלי. יש שינויים מזעריים פה ושם. אבל כ"כ מעט וכ"כ לאט. מה שקראתי על המח לא מעודד. הירידה בפלאסטיות.. כמה קשה להשתנות אחרי שבוגרים כבר... החיים שלי הולכים להיות כאלה קטנטנים ופירוריים? לפחות שהלב יתרפא לי אז. שלא יכאב כל הזמן לראות מה יש לאחר שאין לי. החוויות, ההספקים.. זה חיים זה כאב והחמצה ככה. היה יותר טוב בלי מודעות . בשביל פסיכולוגים כופים מודעות אבל לא באמת נותנים כלים לשינוי? שווה לי ללכת לטיפול שוב? כל הזמן שם מנסים להראות לי איפה המקום לאחריות שלי ובחירה שלי... אני לא צריכה את זה. אני צריכה משהו שפשוט ירפא את הלב שלי. יגרום לי לאהוב שוב. להנות. לשאוף קדימה... צריך לכבות לי את המח שיפסיק לחשוב. איך ממקדים את החושים בחיים מחדש, באופן נקי עירני קולטני מתקשר םתוח ללא נודע ופתוח לחוות? ואיך אצליח להכיר אנשים חדשים אם בכרטיס ביקור שלי יש עניינים של התמודדויות פסיכולוגיות קשיי תפקוד ואף קצבה וכאלה. קצבה מהמדינה זה משהו שנותנים לזקנים גמלאים..לא לבחורה בשנות ה30.. אוף. מי אני אודי? הרי אני לא האבחנות שלי ובטח לא הקצבה או ה'נכות' או קושי או סימפטום כזה או אחר או עובדה כלשהי שקשורה בעברי כמו תחומי עניין שדהה תוקפם.. אדם הוא הרצון שלו אודי, לא? אדם הוא סך המטרות שמפעילות אותו בחייו, לא? מה הרצון שלי ואיפה הפעולה שלי? זה תמיד קשה. הם כמעט אינם. רק בקטן. פה ושם, נקודתית. לסמן וי על משהו. אין מטרה לטווח הרחוק. כזאת שאני מסוגלת להציב ולחתור ולהשתוקק בכל מאודי כאילו היא קוראת לי ולא אני לה. כ"כ הייתי רוצה תהי כזאת.. קצת מאוחר מדי. אני מעל 30. בגילי כבר לא 'גדלים על דברים'. לאן ממשיכים? למצוא עוד קצת שעות עבודה לעצמי באותו תחום פצפון? גם זה אפשרי. כ"כ הייתי רוצה יותר. אבל פנימית מרגישה ריקה. מרגישה שאין לי איך. שחסר בי משהו. איזה מן איבר פנימי שגורם לאדם ליזום ולפעול. לחתור לעבר יעד משלו ולהשפיע על הסובב אותו. אני לא יודעת ליזום ולהשפיע. הלוואי יכולתי ללמוד. זה מן מרכיב פנימי שמרגיש לי פשוט חסר. חיה בראש של עצמי... הלכתי לנוח ממחשבות . שמישהו יכבה לי את אותן כבר ויתן משהו לחושים קצת. מזון. הזדמנות לחוות, להיות. משהו בי פשוט נבלם. איך אני יוצרת גשר ביני לבין העולם הזה ומצליחה לבוא במגע אמיתי? לא בכאילו. אמיתי. חי. מרגיש. פוגש. חווה. מעז. נפתח. איך? מה חוסם אותי? אין לו שם.