שדים מבוקבקים

דיון מתוך פורום  פסיכולוגיה קלינית

16/02/2014 | 20:25 | מאת: עפרה

היא הייתה בסופ"ש במקום קסום, בדיוק מהסוג שהיא הכי אוהבת,והיה לה טוב שם, אבל דווקא ברגעים של טוב – הכאב שלה סרב לאפשר לה אותו. הוא התפרץ באלימות והמס לה את כל היופי. היא הייתה עם חברות, שדיברו על עצמן (בין השאר...) וסיפרו סיפורי ילדות, רוב הזמן היא שמרה על עצמה ולא דיברה , והסתפקה בלהקשיב, אבל בסוף גם היא נכנעה לשיחה סיפרה כמה אנקדוטות משעשעות על הילדה ההיא. (יש לה הרבה כאלו – היא היתה זאטוטה בועטת ופרועה וצינית ) היא לא סיפרה שום דבר על המלחמות והחיים האמיתיים של הילדה ההיא , ובכל זאת – היא מצאה את עצמה מתפרקת לחלוטין, מתמוססת מכאב איום ומוצפת לחלוטין. מסתבר שהיא הייתה אמורה להשאיר את הילדה ההיא נעולה על מסגר ובריח, ולא לאפשר לשדים להתפרץ. מאוחר מידי. כעת הם מתענגים על החופש, וחוגגים במסיבה פרועה אצלה בלב. (ואני בכלל לא ידעתי שהיא עוד ישנה, קפואה ולא משתנה, רק מחכה שיפתחו לה סדק להתפרץ דרכו)

הי עפרה, נשמע כאילו הם חיכו להזדמנות לחמוק החוצה, אפילו דרך הזיכרון השובבי והחיובי. הבעיה היא לא עצם קיומם אלא ההשתלטות העויינת שלהם. אודי

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית