שאלה?

למה הכאב שלי לא נחשב? מקווה שזה לא הודף ומרחיק. גם פסיכולוגים מושפעים מאפקט הרחקה? אתם אמורים להיות חסינים לזה, לא? יכול להיות שהמטפלת שלי לא עומדת בזה וגם היא שונאת אותי? רגע, יש פה פרדוקס! אני מרחיקה והודפת ולכן כולם מתרחקים. בעצם יש לי בעיה שעליי לטפל בה וזאת באמצעות טיפול. אבל כאשר אני מגיעה לטיפול, אני מרחיקה והודפת את הפסיכולוג וגם הוא בורח ממני. ואז נשארת לי בעיה שמרחיקה את כולם וכולם מתרחקים! מה נעשה? פסיכולוג אם כך אמור להיות חסין, אבל אתה אישרת שהתחושה שלי שאינך מעוניין בנוכחותי כאן היא נכונה, ונובעת מכך שאני מרחיקה. מכאן שפסיכולוגים לא חסינים. אם כך, אין שום תקווה לשינוי ויהיה לי רע כל החיים! אוי, זו מסקנה קשה, ואצטרך עידוד שיעזור לי לשאת את הבשורה... אבל אתה לא דוגל בעידודים. אז... המסקנה היא שכל ההודעה הזאת חסרת טעם. זה עוד פרדוקס? לסיכום, רע לי. (זהירות)

שמלי יקרה, אוכל לומר על עצמי, שבטיפול, גם בטיפול, ניסיתי לקרב ולמשוך אליי, אך מסתבר, בדיעבד, שהיו אלה דרכים מרחיקות. מרחיקות ודוחות מאד. הטיפול, שזה תפקידו, גילה לי זאת, בהדרגה, ובמילים, כדי שאדע מה קורה בקשרים ביני לבין אנשים בעולם, אבל לא מתוך כוונה להעיף אותי מחדר הטיפולים, אלא מתוך כוונה ללמדני שלא זו הדרך המומלצת להתקרב 'נכון'. הדרך הזו שלי, אגב, כן קירבה אליי דמויות, אבל כאלו שהקשר שנוצר איתן היה של בלבול גבולות גדול. על כל פנים, הקשר הטיפולי נמשך ועוד איך, גם בימים בהם לא הרגישו כלפיי אמפתיה, גם בימים שאפילו הגעלתי והסרחתי. אני מודה למטפל שלי שאמר לי בגילוי לב שזה המצב, שכך הוא מרגיש כאדם שנמצא מולי, מעין מראה; אחרת, אחרת הייתי ממשיכה להאמין בלב שלם שדרכי נכונה, כשהיא שגויה ומכאן היישר לאובדן תקווה וייאוש. החשוב הוא שאפשר ללמוד מההתבוננות על עצמך מבחוץ וכך גם להשתנות, מתוך הבנה עמוקה. מטפל יכול להרגיש שאת מרחיקה, וההישארות לצדך גם בזמנים כאלה אינה סותרת בכלל. ומכאן גם - את רצויה פה :-) סוריקטה

זה רק מראה שאת שווה את המאבק עלייך. הפסיכולוג שלך נשאר איתך למרות שהרחקת, מכאן שהיה לו אכפת ממך ושהיית חשובה לו. אצלי המצב לא כך.. אני סתם אפס, ואפילו לפסיכולוגית שלי לא אכפת ממני.. אני לא שווה מאבק. אף אחד לא יראה מעבר לנטייה שלי להרחיק, אפילו לא אשת מקצוע, מה שמראה כמה שאני כלום.. לא חשובה לאף אחד.. ולא רצויה בשום מקום. אצלי הכל אבוד.