לוותר

יותר מידי זמן כבר יותר מידי לי, ואני מחכה שההבטחה שלי לעצמי, שזה גל וחולף, תתגשם. ומתחילה להרגיש שהקול המכאיב שהתעצם בי מתחיל להרגיש יותר בנוח, הייאוש הוא כר פורה עבורו. ובמקום שהגל יחלוף, אני קמה כל יום מכווצת עוד קצת, נעלמת בכאב שאופף אותי ונעשה יותר ויותר מוצק. והמחשבה שאם רק אלחם, אמשיך לתפקד, לשמור על עצמי כמה שאפשר בתוך הגל המכריע הזה הוא יעבור, מתמסמסת. ובא לי לוותר. מפתיע כל פעם מחדש כמה שזה מעייף פשוט לשמור על קיומי. נגמרה לי היכולת להכיל תקווה. נעמה.

אני קוראת אותך וכל כך מבינה, הייתי במקום הזה של לשנוא את הילדה, לא רציתי בכלל להתקרב אליה.....תחשבי איך בכלל ילדה יכולה להיות "יצור כלאיים מזוהם, שטני?????" תחשבי על ילדות שאת מכירה, ילדה בסביבתך הקרובה, האם יכולה להיות ילדה כזו??...ילדה היא רק ילדה....רכה בשנים, כל כך תמימה וזכה, אולי כך התייחסו אליה ולבסוף כך היא מתייחסת לעצמה, עצוב לקרוא........ היום לגביי הילדה הזאת מתחילה להיות אהובה רצויה ואפילו אני מחבקת אותה בחום שלא היה לה....נסי רק להסתכל בתמונה אחת קטנה שלה ותראי עד כמה היא יקרה....שלך, מיכל

כשתקבלי את הילדה יהיה הרבה יותר קל לא להלחם כל כך.....