חופים

אני שטה לי מחוף אל חוף של עצמי. בחוף אחד – נעים ובטוח. ילדים משחקים בכדור, צוהלים ואני שקטה, נוגעת ברגליהם בצחוק גלים שובבים. חוזרת ומתכנסת פנימה והנה, נפלטת אל חוף אחר שומם מאדם רק צוקים ודממה מסביב והגלים מפוחדים, נואשים, מתנפצים אל צוקים ובתוך מערות בקול הדהוד של עצמם נסוגים וחוזרים. ובחוף אחר: סכנה. דגל שחור מונף על סוכת מציל נטושה. אולי זה חוף הנושק למדינת אויב. הגלים שם אכזריים, שחורים, מאיימים להטביע. קצוות. ובאמצע? הים בורח תמיד החוצה אל החוף. ואין אוניה שתשוט במימיו סתם כך כדי להיות. [ אודי (משהו בי רוצה לפנות אליך:) עכשיו הגלים שלי במקום מסוכן. כשהם נאספים, שוקטים, נחשף מתחתיהם חוף מפחיד. אבנים שחורות ושברי זכוכיות שאי אפשר ללכת עליהם. עדיף שהגלים יכסו. אני לא יודעת אם רוצה שתדע, או שתעזור לי לכסות].

הי גילת, התיאורים שלך, גם אם מתארים חווייה קשה, נוגעים כל-כך. וכנראה שכן עדיף לדעת בדרך כלל. בהדרגה ולאט לאט. שלך, סוריקטה