לא מוצא את עצמי

שלום וברכה יש לי הרהור מתמשך כבר הרבה זמן, מספר שנים (כן כן..) בקשר למקומי בעולם. אני בן 25, ואני חושב להתחיל לימודים אקדמאים. כידוע יש המון שבילים ודרכים שאני יכול ללמוד באקדמיה, אך איך אני יודע היכן אביא לידי ביטוי את מיצוי יכולותיי במקסימום? לדוגמא, יכול להיות שבלימודי פסיכולוגיה אביא את כישוריי לביטוי כ90%, ויכול להיות שבלימודי פיזיקה אביא את כישוריי לידי ביטוי ב55%. איך אני יודע היכן ה"אמת" שלי? איך אני מגלה מה הן מגבלותיי, והיכן נמצאים המקומות ששם הנני יכול לשפר ולייעל את עצמי? ואיך אני עושה זאת? אני הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה וחצי, אבל זה לא עזר לי כ"כ בהשלמת התהליך הזה. יש גם כ"כ הרבה גישות פילוסופיות, לדוג' הרמב"ם טוען שיש לנו נטיות מולדות שביכולתנו לפתח אותן.. איך אני יודע מה הוא ה"היתרון היחסי" שלי בחיים? באיזה יכולות התברכתי יותר ומה הן התכונות היותר חזקות אצלי? שאדע לפתח אותם וללכת בדרכם.. איך אני אדע מה הן מגבלותיי? איפה אני מוגבל יותר ביכולותיי, מה אני יכול יותר לשנות ומה אני פחות יכול לשנות? מה עליי "לקבל" ועל מה עליי "לעבוד" בשביל לשנות ולייעל את עצמי.. שאוכל לבטא כ90% מיכולותיי ולהביא עצמי למיצוי.. איך אדע "במה להאמין"? כ"כ קל לשבור אותי באמונה, הרי יש כ"כ הרבה גישות, אמונות ודתות בעולם הזה, איך אמצא את ייעודי? את הקו שלי? את האמת שלי? את המקום שלי? איך אדע על מי לסמוך? על רבנים? על פסיכולוגים? על אנשי "ניו אייג'" ? אנשי קבלה? מטפלים? מורים? מדריכים? מאיפה אני מתחיל? איך אני מוצא את קצה החוט של האמת שלי? לפני כ-4 שנים בערך עשיתי אבחון תעסוקתי ונפגשתי עם פסיכולוגית תעסוקתית.. בסוף האבחון נאמר לי כי כיווני הוא לימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית, שירות לקוחות, עבודה עם אנשים, חינוך בלתי פורמלי, קלינאי תקשורת.. איך אדע שגם עכשיו זה תקף לגביי? איך אדע אם לא השתניתי בעקבות הטיפול הפסיכולוגי שעברתי, איך אדע בוודאות שהצד ה"ריאלי" שלי הוא פחות טוב, ואיך אדע בוודאות אם לוותר עליו או לא.. או להשתנות למענו.. איך אדע בוודאות מה הם היכולות היותר טובות שהתברכתי בהם? איך אמצא את מקומי בעולם, המקום ששם אני אוכל להביא את כישוריי לידי ביטויי, והמקום ששם אוכל הכי הרבה להשפיע? האם ללכת לישיבה? ללכת לפחות לשנה ללמוד תורה, לקבל בסיס, לקבל יציבות? כי בעצם אני יהודי.. ועל זה אי אפשר להתווכח.. זה מין עמוד תווך כזה שמפה מתחילים, זו היא נקודת התחלה.. נקודת זינוק, קו ההתחלה..אבל ביהדות יש כ"כ הרבה זרמים, וכל אחד עם ה"אמת" שלו, איך אדע מה הכי מתאים לי? ולאן הנני מיועד? האם ללכת לרב? למקובל? ללכת שוב לטיפול? ואם ללכת שוב לטיפול, אז איך אדע לבחור גישה טיפולית ואיך אדע לבחור מטפל שאוכל לסמוך עליו.. שיהיה ירא שמיים.. שלא יחשיב עצמו כ"מרכז היקום"... הרבה אומרים לי "אתה בעצמך יודע מבפנים את האמת שלך, תבחן אותה בעצמך".. אבל זה הכי קל להגיד כי בעצם אני בתוכי מאוד מבולבל, אם לא היה בידי בילבול, לא הייתי שואל בכלל את השאלה הזו... על מי להישען? על הפסיכולוגיה על היהדות על הקבלה על החסידות? איך אדע למצוא את הכוחות והיתרונות היחסיים שהקב"ה ייעד לי? איך אדע היכן לשנות את עצמי? לווסת את מידותיי? להיות אהוב על הבריות... אבל בעצם אתה לא יכול להיות אהוב על כולם.. כי בשביל שיהיו לך מיליון חברים אתה צריך שיהיו לך גם 3 שונאים.. איפה אני מוצא את הנקודה שלי? את השלווה שלי, את היציבות שלי, המקום שלי, ה"נישה" שלי? הפינה שלי.. ואיך אני יודע שהיהדות היא "אמת"? הרי כל דת יכולה לומר שהיא "אמת".. וחייבת להיות אמת אבסולוטית מעצם המילה עצמה "אמת".. איך אדע "מה לשנות" ו-"כמה לשנות" ? אומרים לי ש"עצם החיפוש - הוא כבר המציאה", אך הינני בקונפליקט מתמשך כבר הרבה הרבה זמן, מספר שנים, ותמיד אני אומר ש"הזמן עושה את שלו", כיצד אדע איפה לשים את ידי לשנות, וגם להיות אחראי על הגורל שלי והחיים שלי? כי זה קשה ללכת בלי אמונה ובלי ייעוד.. כל בוקר אני קם בבאסה..בלי תכלית בלי ייעוד..בלי "אמונה".. ואל תגידו לי שאני בדיכאון, כי אני לא, הייתי לא מזמן אצל פסיכיאטר, נתן לי כדורים, הכדורים עשו הרבה בעיות, יותר משהם הועילו לי... הבעיה היא רגשית לא ביולוגית.. לקחת כדור זה לשים פלסטר על עצם שנשברה בגוף... (מבחינתי לפחות, במקרה שלי) לפעמים אני אומר, אולי אם אחשוף את עצמי, לדוגמא אכתוב את המכתב הזה, את האיגרת הזו בדף הפייסבוק שלי, אולי זה יעשה שינוי, אנשים יכיר אותי, את האמת שלי, בלי להסתיר פרטים, להיות אמיתי, לא להיות מזוייף, וזה כבר יעשה את השינוי..עצם הפחד הזה.. לחשוף את עצמך..הוא זה שמחזיק אותך וכובל אותך בכ"כ הרבה קונפליקטים..תעשה את זה.. תחשוף את עצמך פעם אחת.. תתגבר על הפחד.. והכול יעבור..אבל לא..אז אתה אומר לעצמך "מה יחשבו עלייך ואיך יסתכלו עלייך ומה יגידו עלייך, אתה מפגר משוגע דפוק דביל לא מוצא את עצמך, תיסגר בן אדם, תשתחרר גבר" ושוב אני לא חושף את עצמי, שומר את הכול בלב , ו"אוכל את עצמי".. במקום פעם אחת להתגבר על הפחד, להיחשף, ואז לא נצטרך יותר את הטיפולים האלה, ואת ה"אמת" הזאת.. הכול ישתחרר..לא נהיה יותר כבולים.. וסבוכים.. וכל הקונפליקטים ייפתרו.. שאנשים ייקבלו אותי.. והכי חשוב שאני אקבל את עצמי סוף סוף, בלי להסתיר את זהותי, זה אני וזה מה יש.. אין לי מה להסתיר.. תתגבר פעם אחת על הפחד הכי גדול, שהוא ההיחשפות, ואז תראה שהכול ייפתח.. דלתות חדשות... נוכל קצת לנשום אוויר, הגוש שנמצא בגרון ייעלם, וכל הפחדים וקוצר הנשימה ייעלם כלא היה.. יאללה, תחשוף ת'עצמך גבר!

“Life isn’t about Finding Yourself. Life is about CREATING Yourself.” (George Bernard Shaw)

היי לך, אפשר ברשותך לחלוק מחשבות? אודי הזמין, מקווה שגם אתה. התהיות הפילוסופיות שהעלת במכתב מרתקות ומעוררות מחשבה, אבל במרבית הקריאה הרגשתי שאני לא שומעת אותך ואת מה שהן עושות לך. איזו בריחה לשאלות האינטלקטואליות הכלליות, שאני מכירה היטב גם מעצמי. ואז בפסקה האחרונה פתאום החיפוש הזה אחר האמת שכל כך מעסיק אותך קיבל את התפנית האישית, הפנימית. המשאלה ויחד עם זאת הבעתה מכך שאנשים יכירו אותך, יסתכלו פנימה ויראו אותך. שיראו ושיקבלו. ואז המעבר שתראה אתה את עצמך ותקבל. מה אתה חושב שתראה כשתסתכל על עצמך? מה אתה רוצה לראות? מה אתה מפחד לראות? התחברתי למה שאודי שאל, מי אמר שיש "אמת"? ואולי אני מנסחת את זה גם אחרת, או מוסיפה, מי אמר שמה שיש חייב להיות קבוע ולא נזיל? נראה לי שחלק מהגדולה היא להיות גם וגם ולא רק (בכלל מוטיב בפסיכולוגיה וטיפול ;)...). להקשיב לכולם, לעבד בעזרת כל החוויות שיש לך ומי שאתה ולהשתמש בכל דבר באופנים שונים בסיטואציות שונות. גם נראה לי שלהגיד שצריך למצות 100% ממך לא משקף את איך שאני רואה את הדברים. אתה לא לימון שצריך להפיק ממנו כמה שיותר מיץ. יש בך כל מיני זרעים שאפשר לטפח ולגדל. לא חייבים לבחור אחד ולגדל אותו עד שיהיה העץ הכי גבוה שיש, אפשר לגדל את מה שרוצים ולהינות מהפירות שכל אחד יכול לתת. וגם לגדל אותם כנראה שאפשר בכל מיני דרכים ובעזרת חוכמתם שלך ושל רבים אחרים. אלו מחשבותיי לבינתיים. התפתתי לרגע להיכנס לשיח הפילוסופי ולשאלות הנקודתיות, אבל נראה לי שזה שאתה כותב את זה בפורום פסיכולוגיה ולא בפורום פילוסופיה מצביע על כך שהקושי שהן מעוררות הוא במקום שהן פוגשות את הנפש. נעמה.

כל כך הרבה אפשרויות פתוחות לפניך טבעי שקצת קשה לבחור...אבל אין ברירה, כדי להתחיל במסע חייבים לבחור באיזושהי דרך, אי אפשר לתכנן ולטחון בלי סוף את כל האפשרויות. אי אפשר לדעת מה יהיה, והסטטיסטיקה לא כל כך עוזרת במקרה הפרטי, וזה באמת קצת מלחיץ, הלחץ הזה הוא לא רק שלילי הוא גם כוח מניע אבל צריך גם ללמוד להרגע, ויותר מכך להנות ממה שיש, מזה שאתה צעיר למשל....וגם אין "נכון" או "לא נכון", אתה הרי לא יודע מה צפוי אך הרשות נתונה לך לפעול באופן יצירתי אם מה שתבחר (אולי זה מפחיד אותך קצת להחליט משום שזה סוגר ומחייב ואתה פוחד להפסיד?)

שלום לך yaryar787, אלו מילותיי אליך - יש להניח שרצוי שנלמד לחיות יותר בשלום עם דברים שלעולם לא נדע עד הסוף, קצת סוג של פול-גז-בניוטרל בזבזני לחשוב בסגנון מה-היה-אילו. ורצוי גם שנצליח יותר לחיות בשלום גם עם ההחמצות שתמיד תהיינה שם, כשהגדולות שבהן הן, כנראה, היעדר הניסיונות או הבחירות, ונבין שרק עם הניסיונות במציאות אתה לומד באמת להכיר את עצמך ואת מגבלותיך, למשל. רצוי גם שניפרד קצת מלחיות על הפנטזיה של להחזיק את כל האפשרויות גם יחד בראש. זה אפשרי רק בדמיון, בהזיה, לא כל שכן, כאשר הדברים סותרים, אבל במציאות יש ויתור. הלכת בדרך של ענף אחד מיני רבים על העץ, בידיעה שתמיד יכלה להיות דרך טובה יותר, אבל זו שכן קיימת שם, היא הכי טובה שיש. ורצוי גם שנזכור שעם הזמן והניסיון אפשר לשנות את ההחלטה או הדרך, באם לאור ניסיון מספיק נמצאו כמתאימים פחות. טיפול פסיכולוגי רב שנים לימדני את אלו. סוריקטה