היום הייתי אצלה

אמרתי לה שאני רוצה לשכב על השטיח... היא כמובן אמרה שאני יכולה לעשות את זה. אמרתי לה שאני מתביישת. היא הציעה שאם אני רוצה אפשר לפתוח את הכורסא למצב של שכיבה. לקח לי זמן עד שהצלחתי. כי לא רציתי שתראה אותי עושה את זה. היא הזיזה אותה קצת כדי שיהיה לה מקום להיפתח ואני לא רציתי שתראה אותי פותחת אותה, ואמרתי לה שלא תסתכל עליי. היא באמת לא הסתכלה. אבל זה היה לי מביך ואולי גם משפיל הרצון הזה שלי. ואני לא יודעת מאיפה הוא בא, אולי מכאן? אני לא יודעת. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום אני רוצה לעשות את זה רק כדי שהיא "תרחם" עליי ותחשוב שאני מסכנה. היא רוצה שארגיש בנוח ואמרה שמה שיגרום לי להרגיש כך הוא בסדר גמור. אבל עוד לא אמרתי לה למה אני חושבת שאני רוצה את זה. אגיד לה בפעם הבאה. בסוף היא שאלה אם אני רוצה שלפגישה הבאה היא תסדר את הכורסא כך שתוכל להיפתח, עניתי לה שלא ושאני רוצה לשכב על השטיח. למה זה קורה לי? אני מרגישה שהצורך הזה הוא לא טוב, הוא לא נורמאלי. אבל אני רוצה אותו. אני רוצה לשכב ולהתכסות בשמיכה. יש לי שם שמיכה, ואני לא יודעת אם היא רק שלי, אמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה רק שלי ושאם לא אז שלא תגיד לי. היא כמובן לא ענתה לי על זה, אלא רק התייחסה לדברים אחרים. אני רוצה שהיא תהיה רק שלי. השמיכה וגם היא עצמה. לא רוצה שהיא תהיה של מטופלים אחרים. רק שלי. ואני מרגישה ילדה קטנה עם כל המחשבות וההתנהגויות האלו. זה בסדר?

רק רציתי לומר לך שזה כל כך מובן ואת ממש לא צריכה להתבייש בזה, רגש בסיסי וראשוני, קורה לכולנו נראה לי, בטיפול הכוונה...