גלי קול

אני מרגישה כאילו בלעתי זעקה איומה ועכשיו היא מהדהדת בתוכי. ובגלים, מידי פעם, היא מתחילה ודועכת, מתחילה ודועכת. אבל בגלל שהפנים שלי סגור, לא סופג, גלי הקול ממשיכים להדהד ומתאבכים לגוש לא ברור של מלמולים צורמים. ואף על פי כן, אם אני מנסה לפתוח את הפה, פשוט אין לי מה לומר. רק מי שמקשיב בסטטוסקופ שומע את צליל הפידבק הנוראי, כמו זה שנובע ממערכת הגברה לא מכוונת טוב. אולי זו דרך להסביר למה הקיום שלי צורם לי. נעמה.

נעמה, איכשהו, את מצליחה בכ"ז לתמלל , למולל, את האין מילים המעיק הזה. קול שכלוא במין מרחב ביניים כזה, לא נספג לגמרי פנימה, לא יוצא החוצה... אבל נראה שיש איזה פתח-"רק מי..." . מאחלת לך את ההרגשה שיש לידך מישהו עם סטטוסקופ שכזה. אני גם כן במרחב קצת כלוא, מעיק ומעיב משלי אם מתאים לך אצטרף אלייך קצת והכותרת שלך הקפיצה לי לראש את השיר הזה, http://www.youtube.com/watch?v=XJZA3_e3SBw לא ממש קשור, אבל לפעמים צלילי שיר יכולים להתגלגל פנימה אל תוך המרחבים האלו, ולהשקיט קצת . אולי גם לך. גילת, (שמקווה שאני במילות "ביי" אחרונות לפני שאפסיק קצת שוב לכתוב).

תודה גילת על המילים. ומבחינתי את תמיד רצויה, כשמתאים לך לכתוב. סומכת עלייך ועל השיקולים שלך. למרות שבאמת מוזיקה יודעת לפעמים להסיח את האוזן ולהפנות את תשומת ליבה למשהו אחר, הלוואי והיה לי "רק מי". אני לבד, ולא זכרתי כמה שלבד זה מפחיד. ובלי לוויה של ניתוק, פגיעה עצמית, הרעבה עצמית. באמת לבד. עם ריק שרק מגביר את הדהודי הזעקה, ותחושת טירוף הולכת וגוברת, שכן רק אני שומעת את הקולות האלו. לבדלבדלבד. מרגישה כמעט כאילו הקיום שלי פחות ברור לבד. אם לא רואים אותי, אולי זה כי אני אינני? שונאת להרגיש דרמטית כל כך. ובכל זאת לא מצליחה שלא להרגיש. נעמה.

הי נעמה, חשבתי פתאום על כך, שדיסטורשן, כך מספרים, התחיל כתוצאה מתקלה, ובסופו של דבר, בין השאר, לפעמים יכולים לראות בו דבר חינני אפילו, ולאו דווקא כצורם גרידא. אולי ההפקה והפריצה שלו כלפי חוץ וההזדהות אתו כלפי פנים - יש בהם כדי להקל על המתח, העומס והלחץ? אולי נארגן איזו גיטרה חשמלית? ;-) סוריקטה

סוריקטה, אני בעד לארגן איזה סשן ג'ימג'ומים. כבר יש לנו שם. פורום הכמיהה האינסופית זה היה? בסוף נעמיד מופע מרהיב. ;)

איש עם ריפוד אקוסטי. עורכת הסאונד שלי בחופשה.