הי

נדמה לי שאולי שלחתי הודעה ריקה. מתאים לי: להיות ולא להיות גוף ללא תוכן כל השבת בכיתי כאילו סוף העולם הגיע אני לא יודעת אם יש טעם לומר פה...

אז כתבתי ועכשיו יש לי גזע. ומשום מה עלה בי השיר "יש לי ענן שקוראים לו על שמי, ואלפי כוכבים שנדלקים בשבילי..." קוראת את עצמי ושואלת בשביל מה את כותבת, שיגידו שאת מסכנה, שירחמו עלייך? ונראה לי שהשיר הזה עונה לי. מנסה לרכך קצת את היד הקשה, המלקה. ועצוב לי, כי באתי כי, ובוכה כי, כמעט ואין לי ענן שקוראים לו על שמי. וזה מרגיש כמו סוף העולם.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם. כוכב אחד לבד. אני לא הייתי מעז. ואני, בעצם, לא לבד. בא לי להדליק לך כוכב אחד, שרואה אותך כואבת וגם מאמין. ואני מאמינה שאני לא לבד בהדלקתו.

אולי יש טעם כי פה אפשר לומר... ובקשר לעצב, רוב הזמן ההרגשה הדומיננטית היא של כעס והלקאה עצמיים, על שהבאתי / מביאה את עצמי למצב הזה. ומועיל כנראה זה לא, אבל צדק יש בזה. והלילה חלמתי שצריכים להוציא אותי להורג, בגלל משהו נורא שעשיתי. והתחננתי על נפשי, אבל השופט היה אטום לכך וגם גזר עליי מיתה מייסרת. ואני הרגשתי שהוא פשוט צודק מאד, ואני אשמה לחלוטין. והייתי פושעת גם בכך שניסיתי להציל את חיי במקום לקבל את גזר הדין שמגיע לי. וקמתי בבוקר עוד עם ההרגשה החמוצה מהחלום, שהיא בעצם ההרגשה המוכרת מהיום יום, רק בפולסים גבוהים. (בטיפול דובר על כך שכדאי לתת לשני הקולות מקום. אז אני מניחה שטוב שגם העצב בא לבקר קצת...) וטפשי אבל היה נעים לראות ענף, וענן, וכוכב... מילים נעימות, כמו צלצול פעמון... וחושבת שאולי באמת מה שחסר לי זה הפעולה הזאת של ההדלקה, כוכב שנדלק בשבילי / בגללי ברגע נתון, התחדשות מיטיבה. שלכם, גילת.