אודי, ברוך שובך,

הי אודי וכולם, אספר 'סוד' קטן. בדר"כ איני נמצאת בשעות המענה המאוחרות בפורום. אבל ביום שני שעבר, בערב-לילה, לפני פרידתך, נשארתי להציץ. לא כתבתי הודעה, ואני שמחה על כך שהחלטתי לפתוח איתה את החזרה שלך, כי אני מרגישה שיש איזו סכנה של הרגע האחרון. אז עכשיו באתי מראש. היה וניפול, אולי תהיה אפשרות לתקן בעודך כאן. אז כן. פתאום הייתי פה בשעות האלה. ראיתי כמה אתה משתדל, כמה אתה משתדל. וכמדומני, אף על פי כן ולמרות הכל, הסיכוי פה שמישהו ירגיש מוזנח או נשכח, הסיכוי שמי מאתנו יקנא או יזעם, גדול למדי. זה טבוע בחלקנו עוד לפני שמשהו מתרחש בכלל בסביבה. ורציתי לכתוב, לומר לי בלב: "אודי, אל תלך..." וחפצתי להוסיף – "נראה שאני משתמשת בפורום כדי לשמור על רצף, ועוד עכשיו, עם הפרידה מהטיפול, ואני כל-כך בודדה, חרדה שלא ישוב..." והרשיתי לעצמי לחשוב כך ולהיפתח דווקא מתוך ידיעה שתהא חופשה-פרידה על באמת ומתוך כוונה לשחרר. להתגעגע. להיעצב. בעומק. מעט אחר-כך הזכרתי לעצמי שעדיין קיים איש שטיפל בי ואני יכולה לדבר אתו במקרה הצורך, אף שהוא בחו"ל ואינו זמין לי לפגישות חירום, ושיש גם אנשים אחרים בעולם, במציאות... וראה זה פלא ;-) כך היה.   הרגע בו צפו על פני שטח רחשי לב חלף עבר, אך הורגש. הרשיתי לעצמי לגמוע מן המילים שהענקת לבנות האמיצות שהעזו לבקש מילים רכות ושמירה. כנראה שטוב גם שיש חופש ושנפרדים קצת, שמגלים שניתן להירפא גם בלי מטפל-מטפל בנוכחות המיידית. שיש בנמצא אי אלו כוחות, לפעמים. גמילה ליותר עצמאות שבאה לידי ביטוי גם בשימוש ותלות במגוון אובייקטים רחב יחסית, או שמא דבר אחר, אולי זה מה שמנסים עכשיו לעשות יותר גם איתי. אז, כדי ש... או אם וכאשר יהיו לי יותר חיים... כשהודעתי תעלה, אדע שאתה כבר נוכח כאן, שבוע טוב ומבורך, סוריקטה